מהצד, זה נראה מן הסתם כאילו עזבתי את הרשתות החברתיות. והאמת היא, שאני נכנסת מדי פעם, מגיחה לאיזה לייק אפרורי ונעלמת בחזרה. אבל כמעט לא מעלה תוכן. אם תדפדפו במשתמשים שלי ברשתות השונות, תמצאו פוסטים או ציוצים בודדים שנכתבו בזמן האחרון.

גם בוואטסאפ, שם אני חברה בקבוצות פעילות מאוד, ובעבר, אפילו עד ממש לאחרונה, הייתי אחת השותפות הפעילות בדיונים. זה כבר לא ככה, לפחות לא בתקופה האחרונה, ומי יודע עד מתי.

אני כבר כמעט לא מגיבה, כמעט לא מביעה את דעתי, כמעט לא מהדהדת דעות שאני מסכימה איתן, ומעטות הפעמים שאביע בקול התנגדות לדעה מתנוססת עלי מסך.

אבל בואו, זה ממש לא עומד להיות טור של "הי מה שלומכם, החלטתי קצת להשקיע בחיים האמיתיים שלי ולהפסיק עם הרשתות החברתיות".  אתם מכירים אותי, כלומר נראה לי שאתם מכירים, אותי וגם את עצמכם, ויכולים להודות ביניכם לביניכם שאתם לא באמת קונים את זה שמישהו מצליח להתנתק ולחיות "בלי רשתות חברתיות". סליחה על הזלזול, מעריכה מאוד את כל מי שכן, אתם אנשים עילאיים לחלוטין ויש לי הרבה מה ללמוד מכם. אבל זה לא הסיפור שלי.

אני עדיין שם, עדיין משוטטת מפוסט לפוסט, קוראת ציוצים, עוקבת אחרי עיתונאים, קוראת ערוצים משמעותיים. מתעצבנת כמו כולם ממה שמעצבן, מתרגשת ממה שמרגש. פשוט, לא מסוגלת לכתוב.

מה קרה לי? האמת, שאני לא יודעת.

בצד שלה, או לא

לא יודעת איך הפכתי להיות זו שקוראת פוסט שיש לי מלא מה לומר עליו, אבל רגע לפני שאני מגיבה, אני נכנסת לפרופיל של כותב הפוסט, קוראת עוד דברים שהוא כתב, נכנסת לתגובות, בודקת מה הגיבו אחרים לפניי, בודקת מי המגיבים ומה בפרופיל שלהם תופס לי את העין.

עד שאני מסיימת את הסיבוב הזה, לרוב כבר אין לי שום חשק או יכולת להגיב כפי שתכננתי, ולפעמים דעתי משתנה כמעט במאה ושמונים מעלות ממה שחשבתי בהתחלה.

למשל, אני קוראת משהו על עוולה שנעשתה למישהי רק כי היא אישה, או ימנית או שמאלנית או מתנחלת או מתולתלת, או כל אלה גם יחד. מתעצבנת איתה, מהנהנת בראשי מול כל מילה שהיא כותבת, מנסחת בראשי תגובה הולמת, משהו שיראה לה ולכולם שאני בצד שלה, שמה שעשו לה לא בסדר ושהיום זו היא, מחר זו אני.

ואז, אני נכנסת לתגובות, קוראת, נכנסת לקישורים ששיתפו שם אחרים, נכנסת לפרופיל שלה ושל עוד כמה מגיבים ופתאום, פתאום זה כבר לא כזה ברור, לא כל כך חד. פתאום אולי התגובה שלי היא חלק ממשחק שאף אחד לא קרא לי לשחק בו, פתאום יש לתגובה שתכננתי לכתוב ניחוח של – "הנה תפסנו עוד שה תמים בדרך".

ואולי, אני בעצם כן יודעת למה זה קורה לי. כל הבלבול הזה. בגלל הבינה המלאכותית.

גם אתם נתקלתם בכל מיני תמונות שנראו לכם במבט ראשון אמינות, מלאות רגש, מצמררות, כואבות, ואז גיליתם שמדובר ב־AI? גם לכם קרה שמאז שנפלתם פעם אחת בדבר הזה, הפכתם לחשדנים שלא סומכים על כלום, גם לא על תמונה משפחתית תמימה של חברה שנסעה לגלוש במונטנגרו עם הילדים?

אז לי זה קרה. יותר מפעם אחת. ומאז שזה ככה אני פשוט לא מסוגלת יותר להגיב אוטומטית, אני לא מצליחה לכתוב בלי לחשוש שאני עושה מעצמי צחוק כי לא בדקתי את העובדות עד הסוף, וכי אולי נפלתי קורבן לאלגוריתם האכזרי שרק רוצה לקבל את הלייק שלי בשביל לייצר עוד כסף למיליארדרים שמשחקים לנו במוח.

מחילת האלגוריתם

אני מניחה שחלקכם קוראים את הטור הזה וחוזרים לכותרת העיתון, כדי לוודא שלא התבלבלתם בתאריך ואתם בטעות קוראים את העיתון של לפני שנתיים, ומה בכלל אני מחדשת. כי באמת, כבר שנתיים שאנחנו שוקעים יותר ויותר במחילת הארנב הזו הקרויה אלגוריתם, מפתחים יחסי שנאה אהבה לכלי הבינה המלאכותית המקיפים אותנו ומנסים עד כמה שאפשר להישאר אנושיים בתוך הזירה הזאת.

אבל בתוך כל הבלבול הזה, אני מבקשת גם לראות את העניין הבריא שאולי מתחיל להיוולד פה.

אולי האיטיות הזאת, הספק והצורך לבדוק עוד רגע לפני שאני לוחצת "שלח", הם בעצם התחלה של חיסון. חיסון מפני מניפולציות, מפני התלהמות אוטומטית, מפני השתתפות עיוורת במשחק שמישהו אחר מנהל.

אני רוצה שהשתיקה שאני חווה תהפוך להיות בחירה זהירה יותר מתי, איך ואיפה נכון להשמיע קול. ואני רוצה להאמין שהמנגנון המבלבל הזה בא כדי לשרת אותי ולהגן עליי, והלוואי שהוא לא היה נדרש.

אומנם יש עוד זמן־מה, אבל בכל זאת, לקראת הבחירות אני רוצה להשתמש בזה בעיקר כדי לתכנן ולכלכל צעדים. לא להישאב באופן מלא לשתיקה הזו, וכן להצליח אט־אט לחזור להגיב. לאמץ איזושהי טבעיות חדשה שתאפשר לי להגיד את דעתי, פחות מהבטן, יותר מהראש ומהלב גם יחד.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il