אם נתקלתם השבוע באישה שנראית נורמטיבית אך ממלמלת לעצמה "שמחה לילד הוא־הא", בסגנון קרבי משהו, זו כנראה הייתי אני. לא, אין צורך למדוד לי חום, תודה. אם תהיו ארבעה ימים עם ים של ילדים שצועקים את הסיסמה הזאת עשר פעמים בשעה, גם לכם זה יקרה. וזה לא הדבר היחיד שאני נושאת איתי ממחנה החורף של "שמחה לילד", שהתקיים בשבוע שעבר באילת.
"שמחה לילד" היא עמותה שמסייעת לילדים חולים במחלות כרוניות ולבני משפחותיהם. הילדים והמשפחות מקבלים סיוע כבר באישפוז, ואחר כך מוצמד להם חונך או חונכת שמגיעים מידי שבוע למפגש עם הילד. בתוך שאר הדברים המדהימים שהעמותה הזו עושה, מידי פעם מתקבצים החונכים והחניכים לפעילות שיא משותפת, ופעמיים בשנה יש מחנה.
אז איך הגענו למחנה החורף? נוה הביא אותנו לשם. כלומר לא בדיוק הוא, אלא המעשים שלו. נוה התנדב ב"שמחה לילד", וצוות העמותה, שמעלה על נס את המתנדבים שנהרגו במלחמות ישראל, החליט לקרוא להורים, לסבים ולקרובים שלהם להתנדב במחנה. הם הרימו פרויקט שנקרא "בדרכם", עם צוות שבחלקו שייך גם הוא למשפחת השכול. בהרבה עדינות ועיטוף ועם לא מעט אומץ, הם אפשרו לנו, קבוצה של 40 איש, להיות חלק מהעולם שהיה של הילדים שלנו, ולהמשיך את מעשיהם הטובים. מעשה בנים סימן לאבות (ואימהות).
הכי מעניין
| צילום: איור: תשורה לוי
וכך מצאנו את עצמנו מקפלים מאות חולצות, מארגנים סנדוויצ'ים, משגיחים בפעילות של באולינג, תולים דגלים, מחדשים את מלאי הממתקים המוגשים על השולחן שוב ושוב (ושוב), עומדים בדוכני מזון, ומתמקצעים בהכנת ופל בלגי על מקל. אני שוקלת ברצינות לרכוש לעצמי מכשיר כזה ולהפעיל אותו בפעילויות הקהילתיות הבאות. מצאנו את עצמנו מסייעים לחניכים לעשות סנפלינג ואומגה, וגם מתרוצצים איתם במצפה התת־ימי. אבל יותר מכול מצאתי את עצמי בשבוע הזה מתבוננת ומתפעלת.
קודם כול, מהחניכים עצמם. ילדים שנפצעו בתאונה או מתמודדים עם מחלות כרוניות, כאלה שמתבטאות בנכות פיזית וכאלה שגוזרות עליהם הגבלות ביום־יום. והנה הם יוצאים מאזור הנוחות שלהם, מהבית הבטוח, והולכים אל הלא נודע, למקום שידרוש מהם יותר. החבר'ה האלה מתאמצים, מחייכים, שמחים ולא מוותרים על החיים ועל החוויות. ללמוד מהם.
מחנה אילת 2026 של עמותת “שמחה לילד" | צילום: דניאל אדרי
העמותה איננה מוגדרת כדתית, אבל מרבית החונכים שלה הם ציונים־דתיים. כן חברים, זה בית הגידול. חבר'ה מכיתה י"א ומעלה, מלאי אנרגיה ומצב רוח ובעיקר המון מסירות, התחשבות וכבוד לילדים שהם חונכים.
לקראת אחת הפעילויות נכנסנו לבית מלון נחשב באילת. אחרי המעלית והכבש הנגיש, הגענו לעשר מדרגות אחרונות שיש להן מעלון. שישה חבר'ה רכובים על סוגים שונים של כיסאות־גלגלים וקלנועיות המתינו לתורם, ואז המעלון המשוכלל נתקע כאשר הייתה עליו חניכה. עובד אחד של המלון ניסה לפתוח מלמעלה, עובד אחר מלמטה, ואז הם הרימו ידיים וסיכמו שירימו אותה. היא הביטה ושאלה: מה אמרתם? מה אתם מתכוונים לעשות איתי? ואז שמתי לב שלא ראיתי שיח כזה במחנה. לא מדברים על החניכים אלא איתם. הנכות לא גורמת להתעלמות אלא ליתר רגישות, לשאלה, להתייעצות. בסופו של דבר עובד המלון השתכנע והוביל אותנו בדרך סודית שכללה כניסה לאולם קבלת פנים רווי בורקסים, עוגות ומיץ. החבר'ה התכבדו על הדרך, ולבסוף הגענו אל היעד, בשובע ובעיקר בצורה מכבדת.
ללכת בעקבותיו
נוה שלנו התנדב ב"שמחה לילד". מדי שבוע הוא היה נוסע בשניים־שלושה אוטובוסים לכל כיוון כדי להגיע לחניך המתוק שלו, ובימי שיא היה יוצא איתו לפעילויות. בתוך הפעילויות האלה הוא תמיד הסתכל לראות מי לא משתתף, מי מצוברח ומי נשאר בחוץ, ומכניס את החניך פנימה עם שמחת החיים המטורפת שלו.
ניסיתי, ככה בקטנה, ללכת בעקבותיו. במסיבה השמחה שעל החוף היה קל ללכת שבי אחרי הריקודים האינסופיים והילדים שהורמו על כתפיים. היו שם אנרגיות שמספיקות לכמה חתונות. ניסיתי להסתכל מסביב כדי לראות מי לא התחבר, מי צמא או צריך מילה טובה.
נפילתו של נוה הביאה איתה הרבה התמודדויות ושינויים שהם מעבר לחוסר ולגעגוע. נפרדתי ממעגלי התנדבות ונתינה שהייתי חלק מהם, ואני עדיין מתקשה לחזור. הפעולות השגרתיות, העבודה והבית מצריכים הרבה יותר אנרגיה, כך שלא נשאר הרבה בשביל להחזיק התנדבות. המחנה הזה, החוויה הזו, החזירו לי את יכולת הנתינה לארבעה ימים. זה קצת הזכיר לי מי הייתי, ואולי נתן לי רמז למי עוד אצמח להיות. אולי. התזכורת הזו, היכולת להיות ולו לכמה ימים מי שהייתי, זו מתנה שאין לה שיעור.
הצוות של שמחה לילד, ובפרט צוות המחנה, הוא אגדה. הם הפעילו מאות רבות של חניכים וחונכים שלא פשוט לנייד באוטובוסים, כולל מקרים רפואיים מורכבים, ולקינוח התמודדו עם כל מיני תקלות. נהגי אוטובוסים שעושים שביתה כי לא מתאים להם לנסוע בשטח אל ההר (שההר יבוא אליהם, למה מה קרה), פנצ'ר בג'יפ שמסיע תורמת, בלת"מים מפה ועד ירושלים. אבל החבורה הזאת כל הזמן שלווה, מחייכת, ומתקתקת הכול במקצועיות.
נוה הביא אל העמותה את החברים שלו וגם את אחותו. הבת שלנו התנדבה במסירות במשך שנתיים וליוותה באהבה שתי חניכות. כשחלקתי איתה חוויות מהמחנה היא הסכימה לכל מילה, אבל אז הוסיפה: "המחנה הוא אולי השיא, אבל הוא לא הכי חשוב. מה שהכי משמעותי זה החונכוּת של פעם בשבוע, המפגש וההתמדה השגרתיים". היא צודקת, כמובן. דווקא השגרה האפורה, היומיומית, מפגש ועוד מפגש, חיוך ועוד שיחה, הם שמחוללים את השינוי האמיתי. תשמעו, יש כאן עמותות שבונות פה חברת מופת, ויש לנו נוער אגדה. כיף לראות את זה בכל פעם מחדש.
Ofralax@gmail.com