אפתח בווידוי קטן. אני לא מחסידיו הגדולים של מתי כספי ז״ל. אני כידוע שייך לחצרות אחרות ומתי כספי לא בטופ 10 שלי אפילו. ולא שלא ניסיתי, ניסיתי ועוד איך אך לא עלתה בידי, מה לעשות? ועדיין, מאחר שאני מקשיב למוזיקה ואוהב במיוחד מוזיקה ישראלית, יש לי מנהג כזה לפני נסיעות ארוכות לבחור לעצמי אלבום שאני לא מכיר - זה יכול להיות אלבום חדש או ישן - ואני לוחץ פליי על השיר הראשון ונותן לאלבום להתנגן לפי הסדר המקורי של השירים מהשיר הראשון עד האחרון. הדיל שעשיתי עם עצמי במנהג הזה הוא שאסור להעביר שירים וצריך לתת צ׳אנס לאלבום כולו מרישא ועד גמירא. ככה יצא שלא פעם ולא פעמיים הקשבתי לאלבומים מלאים של מתי כספי. ואומנם לא חזרתי אליהם אחר כך, אבל אספתי מתוכם כמה וכמה שירים לפלייליסט הפרטי שלי (אפשר למצוא שם את ״עוד יום״, ״לא ידעתי שתלכי ממני״, ״עוד תראי את הדרך״ ועוד) כך שלא מדובר בחוסר היכרות מוחלט חלילה.

מוזיקה זה עניין של נשמות. זה לא רק מילים ומנגינות ועיבודים. מוזיקה היא הרבה מעבר. מוזיקה היא עניין של תדרים מיסטיים, והתדר הספציפי של מתי כספי לא הצליח לחצות את כל הדרך אל תוך הלב שלי. וזה בסדר. עם זאת, יש לי שני זיכרונות מיוחדים שקשורים לכספי ואני רוצה להעלות אותם כאן לזכרו. הראשון שבהם קרה אי אז כשלמדתי בישיבה קטנה ו״נתפסתי״ עם נגן ה־mp3 שלי בפנימייה. המשגיח החרים אותו ולקח לבדיקה. בנגן הזה הייתה כל המוזיקה שאהבתי בזמנו, אביב גפן, שלמה ארצי, גבריאל בלחסן, אלג׳יר ועוד. חיכיתי מחוץ לחדרו של המשגיח ובתום הבדיקה הוא יצא החוצה נסער ושלח אותי הביתה במבט חמור סבר בלוויית הגערה האלמותית: ״איך ייתכן שבן תורה שומע את כל הרדידות הרחובית הזו של מתי כספי באוזניות שלו?! אה?!״ ובחיי שלא היה לי בנגן אף לא שיר אחד של מתי כספי, וכנראה המשגיח דיבר בפרוידיאנית מזיכרונו הרחוק מימי נעוריו. אחר כך ארזתי את חפציי, לקחתי את הנגן בראש מורכן, התחייבתי לא להביא אותו יותר לישיבה, וכבר באותו היום בצהריים ביקשתי מלנצמן - שהחזיק בהארדיסק את כל השירים עלי אדמות - שישים לי כמה וכמה אלבומים של המתי כספי ״הרדוד והרחובי״ הזה שהמשגיח אמר.

הסיפור השני קרה כמה שנים טובות אחר כך, כשכבר היינו בחורים ״מבוגרים״ בני 23 וחברותא שלי זילבר התארס. זילבר בא מבית סובייטי כהלכתו וניגן על פסנתר מגיל שש. נגן מחונן היה זילבר וכיאה לבחור מאורס הוא ממש ריחף בתקופת האירוסין שלו. בלילות, אחרי שיחות הטלפון הארוכות עם שיפי ארוסתו, זילבר היה חוזר לחדר שלנו, מוריד מעל ארון הברזל מקלדת קומפקטית ומצ׳וקמקת כזו של קאסיו ומנגן עליה את ״אחרי שנסעת (ואותך)״ והוא היה שר כל כך בשקט והקלידים היו כל כך עמומים והמילים של שלמה גרוניך היו כל כך יפות והלחן של מתי כספי היה כל כך מרגש ואנחנו היינו מסתכלים על זילבר המאוהב שר את שיר הגעגוע הזה לשיפי ארוסתו וחולמים גם אנחנו על היום שבו נהיה מאורסים. ומאז ועד היום, בכל פעם שהשיר הזה מתנגן איפשהו, אני נזכר בזילבר ובקאסיו, והשיר הזה צרוב לי כשיר הכמיהה האולטימטיבי היפה ביותר.

בבוקר שבו הודיעו על דבר מותו של מתי כספי עשיתי הליכה עם שולי (וליבי הקטנטנה בעגלה) בגן סאקר. בצידי השבילים ראינו שקדיות פורחות ופרחי כלנית אדומים בוהקים ואני לפתע נזכרתי שערב אחד לפני כמה שנים יצאנו יחד מהופעה של אביתר בנאי בבית האופרה בתל־אביב ושם, ברחבה שבין בית האופרה לתיאטרון הקאמרי, בדרך לחניה, ראינו פתאום את מתי כספי יוצא גם הוא מההופעה של אביתר והולך לדרכו כאחד האדם. אני זוכר שעקבתי אחריו במבט, והסתכלתי על מבע הפנים המאוד ספציפי שלו, ועל השיער האפור המסורק אחורנית, והבחנתי במבטי ההערצה שנשלחו אליו מכל עבר, ופתאום הרגשתי שהייתה סביבו איזו הילה של ״גדול״ ולא של כוכב מוזיקה מקומי. ״גדול״ במובן החרדי של המילה. יהודי מבוגר עם הילה של מי שקיבל מתנה מיוחדת מהקב״ה והוא הולך איתה בעולם. ירצה או לא ירצה. זה שאני לא מחסידיו לא שינה לי את ההרגשה הזו, ההילה הזו הייתה פשוט קיימת ונוכחת והיא גם הקרינה החוצה.

לא חשבתי שאכתוב טור פרידה ממתי כספי והנה, טור פרידה ממתי כספי. טור שיש בו בחינת הספד אחר לכתו של גדול, ואחרי שאסיים לכתוב אקשיב שוב ל ״ואותך אני בוחר / אותך אני חולם / איתך אני יודע / שרק איתך אני חופשי..."