זרקתי בומרנג פעם אחת בחיים, בחול ליד הים. לא ידעתי שצריך לתפוס אותו בחזרה. הוא פגע בי בראש. מאז אני זהירה מאוד עם דברים שיש להם נטייה לחזור.

אבל לפעמים אני שוכחת את החוק הפיזיקלי הזה ומתפלק לי. כמו למשל בשבוע שעבר, כשפרסמתי מונולוג נוקב ברשת נגד שימוש היתר במילה "גזלייטינג". כתבתי נחרצות על איך שהמונח הזה הפך לנשק רטורי שכולם מנופפים בו בפני כל מי שלא מסכים איתם. התגובות היו אוהדות. הרגשתי על האולימפוס. אבל הייתה גם מישהי שהגיבה: "אם את כותבת ככה, כנראה שלא חווית גזלייטינג אמיתי בחייך".

כמה ימים לאחר מכן הייתה לי תקרית עם אישה שהערכתי מאוד. ניסיתי לדבר איתה על משהו שהציק לי והיא הפכה את הטענות בחזרה אליי. האשימה בזיכרון חלקי, בעיוות, ממש הצליחה לערער את כושר השיפוט שלי. משהו בנחרצות שלה הזכיר לי פתאום אירועים ישנים איתה שהיו דומים בהתנהלות. מולי. מול אחרים. בעצם מול כל מי שהעז להעריך שהיא לא תמיד צודקת. הם הצטרפו זה לזה כמו פאזל. הבנתי שיש לזה שם. בדיוק השם שהתחכמתי עליו שבוע קודם. אלא שעכשיו אני לא יכולה להגיד שזה זה כי אני אפנה נגד הפוסט של עצמי.

היקום, כנראה, לא אוהב צדקנים.

יש לי דינמיקה מוזרה עם אחד החברים שלי. מאיזושהי סיבה נוצרה בינינו תחרות סמויה על מי מבלה במקומות יותר מגניבים. מדי פעם הוא עושה לי "חו"ל דרופינג", וכמה שבועות אחר כך אני משיבה לו ב"פסטיבל דרופינג". משהו בי נהנה לראות את הבזק הקנאה הסמויה בעיניו כשהוא אומר "וואלה, תיהני", ולדעת שזה ה"תיהני" הכי "תמותי" שיש. ובכל פעם שזה קורה, עמוק בפנים, אני יודעת שהרגע זרעתי את הבלת"ם שעומד להיות לי באירוע.

זה כמעט קורה באחד לאחד: אם אני לא מספרת לאיש איפה אני נמצאת, הכול מסתדר מושלם. אם אני מתחילה לעשות שוויץ ומעוררת במישהו קנאה - משהו בדרך יתפקשש. האירוע יתחזלש, השותפים יבריזו, כאילו העולם מחכה בצד עם חיוך עקום וצוחק.

היקום הזה שלנו לא פראייר. יש לו דרכים מאוד מוזרות לומר לנו שהוא לא אוהב. אנחנו משגרים לאנשים תחושות, שולחים להם זרים של תסכול, ואחרי זמן מה הם חוזרים אלינו יחד עם פתק מוצמד: "חמודה שלי, את שומעת? אל תתעסקי עם הקארמה".

זו לא מתמטיקה, אין לאירוע הזה נוסחה שאפשר לעמוד מאחוריה. אבל משהו בי תמיד מרגיש שלעולם יש דרך מופלאה משלו לבצע תיקונים ואיזונים. אם החיים הם כמו דופן אלסטית של מנהרה ודחפנו אותה עם האצבע, פיזית נוצרה שם אנרגיה שתדחוף אותה חזרה לעברנו.

איך זה עובד? אין לי מושג, אבל רואים את זה. ריצ'רד ניקסון נהג להקליט את עצמו ואת אנשי הממשל שלו בבית הלבן. הוא פיזר מיקרופונים סודיים וצותת לשיחות. חשד בכולם, אולי גם רצה לתעד את עצמו ואת גדולתו לדורות. בסוף, הכלי שהיה אמור להנציח את מורשתו ולהגן עליו הוא שהפיל אותו בפרשת ווטרגייט, כשההקלטות הללו הפכו לראיה מפלילה.

במהלך חיי היו כמה אנשים שהצליחו לחרוך לי את הנפש. כאלו שנדרש מאמץ רב לשים אותם מאחוריי ולהמשיך הלאה. לימים שמעתי בדרך מקרה שהם שילמו את מחיר הפגיעה. לא שמחתי. כבר לא הייתי שם. רק התבוננתי בעולם ובדרך שבה הוא מאזן את עצמו בשקט. וכל כך קשה לפעמים להניח לדברים. את רוצה שהנהלת החשבונות תבצע את עבודתה. אבל יש איזו תנועה בעולם - שאם את מחזיקה את משאלת הנקם היא נשארת עומדת, ואם את מסכימה לוותר עליה - אז, ורק אז, המציאות יכולה לקבל את המפתחות ולטפל בזה בעצמה.

האם זה קורה תמיד? לא. האם זה מתמטי? גם לא. אבל זה מורגש באוויר. ואם אנחנו אנשים שחפצים בטוב לעצמנו, כדאי לשים לב לתכונה הזו של היקום, לאירוניה האדריכלית שלו, לעדינות האכזרית שבה הוא מחזיר לנו קבלה מפורטת על כל מה שזרקנו החוצה.

כדאי לחשוב על הבומרנג הזה בכל פעם שאנחנו נחרצים, ממהרים לשפוט, משגרים חיצים או מבצעים עוול כלפי מישהו תוך כדי שאנחנו מלאים בצידוקים. אפשר גם לבחון מה קורה כשאנחנו משגרים משהו טוב, זה עובד באותו האופן. העולם הזה לא עובד לפי חוקים שאנחנו קובעים. הוא עובד לפי חוקים שהוא קבע, ואחד מהם - אולי החשוב ביותר - הוא שמה ששולחים, חוזר. לא תמיד מיד. לא תמיד באותה צורה. אבל חוזר. אז כדאי לחשוב טוב־טוב על מה ששולחים.