היינו קבוצה של כמה חברים, בישיבת ההסדר בירוחם, שישבו בבית המדרש מן הבוקר עד הלילה, 18 שעות ביום, כל יום. ישבנו ולמדנו בלי טלפון ובלי מחשב. בימי שישי ובמוצאי שבתות, בחזרת הש"ץ ובהפסקת צהריים. מרחב הבחירה היחיד היה בשבתות: האם ללמוד עד שתיים בלילה ולקום לתפילה של שמונה, או ללמוד עד חצות ולקום לתפילת ותיקין. זהו. קשה לי לתאר כמה אני מתגעגע לימים הללו. איזו תחושה של שלמות ובהירות עטפה את הלימוד.

בשבת אחת, אחר הצהריים, הבחנתי באחד החברים שנשאר ללמוד בבית המדרש גם בזמן סעודה שלישית. ואני זוכר היטב איך המראה הזה צבט לי את הלב: קודם כול, כי איך אני לא חשבתי על הרעיון הזה? סעודה שלישית בירוחם זה עוד שעתיים של לימוד! אבל בעיקר כי מה פתאום ללמוד בסעודה שלישית? זה נגד החוקים! סעודה שלישית זה חלק מהלו"ז של השבת, כמו התפילות והשיחות, לא זמן שאמורים ללמוד בו! ואם הוא יושב שם ולומד, מה זה אומר עליי?

נזכרתי בתחושה הזו כשפורסמה בשבוע שעבר ברשתות תמונה שנשלחה לספר השיאים של גינס עם 2,000 תורמי כליה ישראלים. ומיד אחרי השיתופים הראשונים, גדושי רגש ההתפעלות, התחילו גם הערות עוקצניות. הסיבה המיידית של החיכוך הייתה השיעור הלא פרופורציונלי של כיפות ומטפחות בקרב המצולמים, מה שהפך את הדיון לכלי פוליטי, כמקובל. אבל מתחת לפוליטיקה דימיתי להרגיש תחושה סמויה במעמקי הנפש, קנאה מוזרה מרקבת עצמות, במי שמסוגלים ביום בהיר אחד לחתוך חלק מגופם עבור אדם שאין הם מכירים.

פסקה יפהפייה של הרב קוק מדברת על ההכרח שיתקיימו בכל חברה אנשים יחידים שמוטל עליהם להתנדב ולהתאמץ יותר מן הבריא והנורמלי, כדי שהכלל כולו יוכל להגיע לחיים מאוזנים. הדברים מתמקדים בתודעה העצמית של האנשים הללו, שצריכים לקבל באהבה את העול הזה, ולדעת שבלי מישהו שיהיה מוכן לחיות חיים קיצוניים, לא יוכלו שאר בני אומתם לחיות חיים ממוצעים.

אבל נדמה לי שיש גם צד שני לאותה פסקה: אנשי המדינה, גם להם לא תמיד קל לקבל את העובדה שיש בתוכם אנשים קיצוניים. נחוצה הרבה עבודה כדי להיות מסוגל לעמוד מול אדם, או ציבור, שהסטנדרטים שלו בלימוד תורה, כשרות או צניעות או בצדקה גבוהים יותר מהסטנדרטים שלנו, ולשמוח בו. לא לראות בו איום תמידי על שלוות הנפש שלי, אלא לכל היותר אתגר מעורר השראה. כהמחשה לאותם קיצוניים הרב קוק מביא את הדוגמה של לוחמים, "אנשי החיל, שלפעמים ינדדו שינה מעיניהם ויעמדו הכן על המשמר שעות רבות, יותר מהערך הראוי לחיים ממוצעים". אומנם זה עדין, אבל עם התמשכות המלחמה הרגשתי שהתגובות שקיבלתי כשהסתובבתי עם מדים היו פחות מילים כמו "שכוייח" או "תודה", ויותר תהיות כמו "כמה עוד אפשר? עוד לא נמאס?". גם בשר הטבעות, הדמות של הנוטרים, שמקדישים את ימיהם ואת לילותיהם לשמירה על גבולות הממלכה, היא דמות שמעוררת אי נוחות בקרב יושבי פונדקאות שמבלים את חייהם בנחת ושלווה.

קשה לנו, לאורך זמן, לחיות במינוס ערכי ביחס לזולת. קשה לעמוד מול תמונה של 2,000 תורמים אלטרואיסטים בלי לחוש ולו במעט מוסר כליות. ואני מרשה לעצמי לחשוב שהקושי הזה עומד בבסיס מתחים חברתיים רבים, בין תנועות ומגזרים. כבר שנתיים מדברים על המונח "שנאת חינם", במובן של שנאת ה"חן" והיופי שנמצא במגזרים האחרים, כאיזו תהום עמוקה שאפשר להידרדר אליה. כאילו לסלוד גם מהטוב שיש במישהו אחר זה שיא השיאים של השנאה. אבל אולי זה לא השיא של השנאה אלא נקודת המוצא שלה. תחושת האיום מול מי שמחזיק ערכים שאצלי קצת חלשים. והיא דורשת עבודה גדולה של הפנמה, שאני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה. שיש קצוות טובים וחשובים גם אצל אחרים, וכל אחד מוצא את עצמו מועיל בעולם לפי עניינו, ובלבד שיכוון דעתו לשמיים.