רעידת האדמה שנרשמה השבוע באולם 315 בירושלים הייתה צריכה להרעיד את אמות הסיפים של כל אזרח שוחר חוק. שופטי בית המשפט המחוזי אישרו את מה שהפרקליטות ניסתה להסתיר: היועמ"ש לשעבר מנדלבליט אמר בזמן אמת "על סיגרים ושמפניות מלפני עשור אני לא פותח בבדיקה", ונזף בחוקרים שפעלו בניגוד להנחייתו המפורשת.
משמעות הדבר היא פשוטה ומחרידה: המשטרה ביצעה פעולות חקירה נגד ראש ממשלה מכהן ללא אישור היועמ"ש, בניגוד גמור לחוק יסוד: הממשלה. במדינה מתוקנת, או ליתר דיוק – במדינה שבה יש שיטת משפט אנגלו-אמריקאית עם חבר מושבעים, המשפט היה נעצר באותו הרגע, והראיות היו נזרקות לפח האשפה של ההיסטוריה בזכות שיטת "פרי העץ המורעל". אם העץ (החקירה הלא מורשית) מורעל, גם הפרי (הראיות שהושגו) מורעל ואסור לשימוש.
עוד כתבות בנושא
אבל בישראל, אין מושבעים אלא שופטים מקצועיים. ההבדל הוא תהומי: בשיטת המושבעים, השופט משמש כ"שומר סף". תפקידו לסנן את הראיות לפני שהן מגיעות לעיני המושבעים. אם ראיה הושגה באופן לא חוקי, המושבעים לעולם לא יראו אותה, כדי שהיא לא תטה את דעתם.
בישראל, השופט הוא גם המסנן וגם המכריע. הוא רואה את הראיה הפסולה, מבין שהיא הושגה בניגוד לחוק, ואז אומר לעצמו: "אני מקצוען, אני אדע להתעלם מזה בהכרעת הדין". זוהי פיקציה פסיכולוגית. אי אפשר באמת "למחוק" מידע מהמוח.
הכי מעניין
התוצאה היא שלמשטרה ולפרקליטות אין שום תמריץ לשמור על הכללים. הם יודעים שגם אם יביאו ראיות שהושגו ללא סמכות (כמו במקרה הסיגרים), השופטים יגידו: "טוב, זה חמור, אבל למען 'חקר האמת' נקבל את הראיה וניתן לה משקל נמוך". זוהי שיטת "מצליח" מוסדית.
בנימין נתניהו מגיע לאולם בית המשפט המחוזי בתל אביב, לפני תחילת עדותו במשפט נגדו, ספטמבר 2025 | צילום: מרים אלסטר - פלאש90
הכשל השני הוא העיתוי. טענות של "הגנה מן הצדק" (כמו אכיפה בררנית או חקירה ללא סמכות) הן טענות מקדמיות. ההיגיון אומר שיש לברר אותן ביום הראשון של המשפט. אם החקירה לא חוקית – מבטלים את האישום והולכים הביתה.
אבל בישראל התפתחה פרקטיקה הרסנית של דחיית ההכרעה לסוף המשפט. השופטים מעדיפים לראות את "התמונה המלאה" ולעשות שקלול (מקבילית כוחות) בין חומרת העבירה לבין חומרת המחדל המשטרתי.
המחיר של הדחייה הזו הוא קטסטרופלי. אנחנו מנהלים משפט של שנים, מבזבזים מיליוני שקלים מכספי משלם המסים, ומשתקים את ראש הממשלה שלושה ימים בשבוע בזמן מלחמה – רק כדי שאולי, בעוד שנה, השופטים יגידו: "בעצם, החקירה הזו נולדה בחטא". זהו עיוות דין שפוגע לא רק בנאשם, אלא בציבור כולו.
עוד כתבות בנושא
לו הייתה לנו שיטת משפט המכבדת פרוצדורה וזכויות אדם, כמו בארה"ב, הדיון הזה היה מתקיים ב-2020. השופט היה שואל: "יש אישור יועמ"ש לחקירת הסיגרים?". התשובה הייתה "לא". השופט היה דופק בפטיש, פוסל את האישום, ונתניהו היה חוזר לנהל את המדינה. העובדה שאנחנו עדיין כאן, ב-2026, דנים בציטוטים של מנדלבליט, היא תעודת עניות למערכת שלא יודעת להציב גבולות לכוח השלטוני של עצמה.
עוד כתבות בנושא