לא מזמן שטף את הרשתות טרנד כזה שאנשים העלו תמונות שלהם משנת 2016. עשור אחורה. זה קטע, כי מצד אחד עשור זה המון זמן. יש לנו בסך הכול 12 עשורים בחיים במקרה הממש טוב, ככה שאחד מהם הוא נתח זמן משמעותי ביותר. מצד שני, בשנת 2016 היו כבר סמארטפונים עם מצלמה כמעט בכל כיס, ככה שתמונות מאז הן לא ממש נוסטלגיה. גם אני הלכתי לפשפש בתיקיות שלי מאז ואכן התמונות בחלקן נראו לי כמו מגלגול אחר וחלקן כאילו צולמו אתמול.

2016 הייתה שנה מרגשת בשבילנו. בשנה הזו שולי ואני הכרנו, התארסנו והתחתנו. ובין כל התמונות מאותה תקופה מצאתי גם את התמונה המטושטשת ההיא שצולמה בנוקיה C2. התמונה שאיתה בישרנו לעולם שהתארסנו. בתמונה הזו רואים את שולי ואותי עומדים בחניה שמחוץ למלון רמדה בירושלים בצהרי יום שישי. אנחנו שומרים על מרחק שמירת נגיעה מקובל. שולי עם תיק צד ירוק ואני מחזיק ביד את הז׳קט שלי כי היה יום חם במיוחד. התבוננתי ארוכות בתמונה הזו לפני שהצטרפתי איתה לטרנד. חשבתי על העשור ההזוי הזה שבו הפכנו לזוג ואז להורים לשלושה, עבדנו בכמה עבודות, עברנו פעם אחת דירה, טיילנו בכל מיני מקומות בארץ ושלוש פעמים בחו״ל. עשור שבו הספקנו לחוות כמשפחה קטנה גם מגפה עולמית מטורללת וגם מלחמה קיומית קשה. זה לא ייאמן כשחושבים על זה מול תמונה.

הזמן ומאורעותיו הם דבר מסתורי ביותר. וככה, עם המחשבות האלה הסתובבתי צהריים שלמים. לקראת הערב התיישבתי להכין את סדנת הכתיבה שלי. מדי שבוע אני מלמד כתיבה יוצרת בישיבת ״משמר התורה״ - ישיבת הסדר חרדית חדשה יחסית בשכונת ארנונה בירושלים. אם מישהו היה אומר לי בשנת 2016 שיום יבוא ויקומו ישיבות הסדר חרדיות לא בטוח שהייתי מאמין. אם מישהו היה אומר לי שלא רק שיקומו ישיבות כאלה אלא שבאחת מהן אני אזכה ללמד כתיבה הייתי כנראה חושב שמדובר בהזיה מופרעת.

אבל הנה, הזמן כמו הזמן, הקיום כמו הקיום, יש ישיבות הסדר חרדיות בעולם, ובאחת מהן אני מלמד מדי שבוע כתיבה יוצרת. פלא פלאים. וככה, בעקבות טרנד התמונות מ־2016 באתי בערב לבית המדרש, הכנתי לי קפה שחור ואספתי את הבחורים. בדרך כלל אנחנו קוראים משהו, שיר או סיפור קצר, מדברים עליו ואז כותבים בעקבותיו. אבל באותו ערב הצגתי בפניהם תרגיל קצת שונה. ביקשתי מכל אחד להכין רשימה קצרה של דברים שהם בשום פנים ואופן לא מוכנים להיות כשהם יהיו גדולים. לטובת התרגיל תחמתי להם את זה בעשור. רשימה של דברים שבשום פנים ואופן לא תרצו להיות בעוד עשר שנים.

בהתחלה החברים חשבו שזה תרגיל קל והכינו רשימות כאלה צ׳יק־צ׳ק. הם כתבו דברים כמו: אני לעולם לא ארצה להיות עובד במשאית זבל, או להיות עורך דין. אחד כתב שהוא לעולם לא ירצה להיות שכיר ולעבוד בעבודה עם בוס ופלורסנטים. אחד כתב שהוא לא ירצה לגלות בעוד עשור שהוא נהיה אבא שלו, וזה היה נוגע ללב. ועם הרשימות האלה עברנו לשלב השני בתרגיל שבו כל אחד היה צריך לדמיין את עצמו בעוד עשור כשלמרבה הצער אחד מהדברים ברשימה, אחד הדברים שהבטחת שלא יקרה לך - בסוף קרה. ועכשיו המשימה היא לכתוב הסבר קצר, למה זה בסוף קרה או איך זה קרה. מה התפקשש בדרך. מה נעץ סיכה בבלון. איך זה שזכית שהתקיים בך הפסוק מאיוב ״את אשר יגורתי יבוא לי״.

ראיתי על פניהם של התלמידים מבט כזה שיש בו גם סקרנות בעקבות התרגיל המפתיע אבל גם איזה דוק של אימה ושל חשש אמיתי מכך שדווקא הדבר הלא רצוי יהפוך במרוצת הזמן לדבר המצוי. כולם כתבו קטעים נהדרים, מצחיקים ומלאי רוח נעורים. ורק אחד מהם, נקרא לו חגי לצורך העניין, כתב משהו שלא הרפה ממני. חגי כתב ברשימת הדברים שהוא לא רוצה להיות בעוד עשר שנים: ״אני לא רוצה להישאר אותו דבר כמו שאני היום, אני רוצה לצמוח מבפנים״. ובחלק השני של התרגיל הוא כתב: ״מה לעשות. אני זה אני. ויש לי את ההרגלים והחולשות שלי והדברים שאני צריך לתקן, והנה עברו עשר שנים מאז שהבטחתי להשתנות ונשארתי בסוף אותו דבר ואין לי הסברים. אלה החיים. אני זה אני״. חגי כתב את זה בפשטות שובת לב, אבל הייתה שם בטקסט שלו איזו נקודת אמת מטלטלת מאוד שליוותה אותי ימים אחר כך. כי החיים הם מסע כזה. ואנחנו גדלים וזזים בתוכו ומחליפים עבודות וגרביים אבל בסוף, שינוי אמיתי, שינוי פנימי, צמיחה - הוא נס, והלוואי שנזכה.