חסידים צריכים אדמו"ר

בעקבות "החסידים האחרים" מאת זאב קיציס, גיליון פרשת בוא

מעשה בחסיד / אלחנן אביעד

קראתי בעניין רב את דבריו החשובים של ד״ר זאב קיציס, שהגיב לריאיון עם פרופ׳ בנימין בראון. קיציס מצביע על קיומה של רוח חסידית עצמאית שאינה קשורה להיבט סוציולוגי, ומציין דוגמאות לחסידים ששמרו על עצמאות אישית, לא נמטעו בקולקטיב ולא ביטלו את עצמם בפני דמות ה"צדיק" והרבי.

אין בידינו ״חסידומטר״ לאומדן דברים המסורים לליבו ופנימיותו של אדם, ואולם ייתכן כי בהוצאת דמות הצדיק מהמשוואה אנו מוותרים על היכולת לשמור על מתח נפשי פנימי, על הצורך בהתחדשות, על עמידה למבחן של אמיתות מסוימות ומימושן, ועל היכולת להתמסר לחוויה בצורה מלאה.

בעיניי משול הדבר להבדל הקיים בין שני סוגי טיפוסים. איש ה"book smart", ואיש ה"street smart". איש חוכמת הספר פועל מתוך תחושת עצמאות, יכולת בחירה וברירה של רעיונות, והתאמה אישית של דרך פרטית בעבודת ה׳. לעומתו, איש חוכמת הרחוב ניצב במקום נפשי שונה לחלוטין. הוא "נזרק" אל המציאות, מתמסר אליה וחווה אותה בצורה בלתי אמצעית. בדרך זו קיימים אומנם חסרונות רבים, אך אי אפשר להתעלם מצדדיה החיוביים ומהחוויה המשמעותית שהיא מותירה באדם.

קיציס מונה דוגמאות רבות לחסידים שהצליחו לשמור על עצמאות ונון־קונפורמיות, ואולם בדבריו שוררים ערבוביה וחוסר דיוק היסטורי. במסגרת מצומצמת זו לא אוכל להאריך ולהראות כיצד הקשרן של חלק מהדוגמאות שגוי וחסר. כך למשל, מניין שר׳ מאיר שפירא היה חסיד עצמאי ולא חסיד צ'ורטקוב בסגנון הקלאסי? לאגדה זו, שגם אני נחשפתי אליה, אין בסיס ממשי ויש ראיות לסתור אותה, בעיקר מכך שר' מאיר היה נוסע לרבו לימי מועד ככל חסיד מצוי.

ר׳ אייזיק מהומיל, שמוזכר אף הוא במאמר, שהה אצל שלושה מאדמו״רי חב״ד; האדמו״ר הזקן, בנו האדמו״ר האמצעי, וחתנו ה"צמח צדק״. אל לנו לשכוח שר׳ אייזיק היה מבוגר מהצמח צדק בכעשרים שנה, ופרט זה עשוי להסביר את אופי היחס ביניהם גם מבלי לנדוד למחוזות הפרשנות הסיפורית.

כך או כך, הנקודה העיקרית ברוב הדוגמאות היא דווקא קיומה של דמות "צדיק־רבי", שאליו אותו חסיד ראה עצמו קשור. האם בתוך כך יכול היה החסיד לשמור על תחושת עצמאות? ודאי שכן, ואולם קשה להתעלם מכך שדווקא דוגמאות אלו משקפות נקודה שבעיני קיציס נתפסת כשלילית או בלתי הכרחית.

דמות סבו הגדול, הרב אליהו כי טוב, מבטאת מודל חי וממשי לאדם "חסידי", יוצר מופלא ופורה, מלא בשאיפה פנימית לשינוי ותיקון המציאות הפרטית והכללית. ואולם גם כאן אי אפשר להתעלם משאלת ההקשר, והיא מקום גידולו בין חסידי וורקה ואמשינוב, שמהם ינק ושאב השראה פנימית ותשתיתית.

דווקא מתוך עיסוקו של קיציס בשאלה כה משמעותית, חסרה לי בדבריו העיסוק בשאלה החסידית עצמה. כיצד ניתן להעמיד מרחב עבור יהודים שרצונם הוא להתקרב לבוראם מתוך חיבור פנימי נפשי, ושבמפגש זה יהיה ממד חי ומשמעותי מעבר לפולקלור חסידי מנחם? האם תגובתו לד״ר בראון ושלילת המרחב הסוציולוגי יש בה כדי לטעות באותו דבר עצמו?

אלחנן אביעד מלמד בישיבה התיכונית "שפע" בירושלים

מה מספרים הזיכרונות / ד"ר זאב קיציס מגיב:

אני מודה לאלחנן אביעד על תגובתו, המצטרפת לתגובות נוספות שקיבלתי, בשל ההזדמנות לחדד את הדברים. אביעד ואחרים הרגישו שצמצמתי את ההוויה החסידית בכך שנטרלתי את מרכזיותו של הצדיק. ובכן, אני סבור כי האמונה בכוחו של הצדיק, שהיא אכן יסוד מוסד בהוויה ובהגות החסידית, אינה סותרת עצמאות, דעה אישית ו"אוטונומיה" של הפרט החסידי. כך למשל, תורות חסידיות רבות בדבר קדושתו ומרכזיותו של הצדיק נכתבו בדורות הראשונים של התנועה, בטרם הופיע ה"חסיד" הראשון המשויך באופן מוחלט לרבי ולחצר. כלומר, ניתן לקבל הרבה מאורם של הצדיקים ולהאמין בכוחם, בלי לפגום כהוא זה בהיותו של הפרט חסיד עצמאי, בעל דעות משלו.

אציע לאביעד ולקוראים בכלל לפתוח ספרות מרתקת שלא רבים פונים אליה – ספרות הזיכרונות, אוטוביוגרפיות של חסידים ואגו־דוקומנטים מסוגים נוספים. פִּתחו וגלו עד כמה המציאות שתיארתי הייתה נוכחת בחיים הממשיים – חסידים הקשורים לרביים שונים, חסידים למחצה ולשליש, חסידים כלליים ללא חצר ורבי מובהק, או כאלו הניזונים מתורתם של הצדיקים שאינם בחיים אלא בארץ החיים העליונה (בהקשר זה הפתיעו אותי במיוחד תגובות של חסידי חב"ד שכתבו לי שאין חסידות ללא קשר לרבי חי...). לצערי גוונים אלו נעדרו מן "ההנהגה החסידית בישראל" של בראון, וראיתי צורך להשלימן.