מהו חסיד? כיצד נראה חסיד? סביר להניח כי נוכח השאלה הזו עולה בתודעתנו תמונה של גבר חרדי מזוקן, שראשו עטור בשטריימל או בכובע חסידי אחר. זהו חסיד מן הקהילות החסידיות המאורגנות שאנו מכירים – בעלז, גור, ויז'ניץ, ואולי חב"ד או ברסלב על לבושן הייחודי - והוא חסידו של רבי, אדמו"ר. חסידותו של אדם משמעה, לפי מודל זה, נאמנות לקהילה ולמסורת החסידית, ובעיקר לצדיק ולהוראותיו. חסיד כזה, כפי שכינה זאת בעבר החוקר מנדל פייקאז', הוא אדם "הטרונומי", כלומר כזה המעריץ את הצדיק כאדם קדוש שעליו להישמע לדבריו בכול, על חשבון האוטונומיה האישית שלו.
תפיסה מעין זו משתקפת היטב בספרו החדש והמרתק של הפרופסור בני בראון, "המנהיגות החסידית בישראל". לפני שבועיים התפרסם כאן ריאיון מקיף עם המחבר שערך משה ליפשיץ, תחת הכותרת "מעשה בצדיק". הספר המרתק והמומלץ מאוד, הוא סקירה מקיפה ומעמיקה של חצרות החסידים הקיימות בימינו, וגם של תולדותיה של מה שהמחבר מכנה "דוקטרינת הצדיק". בראון מתאר את הצדיק והנאמנות לו כציר המארגן של ההוויה החסידית, והוא מיטיב לתאר גווני ביניים ושינויים שחלו בדמותו של הצדיק (למשל נטייה "מלכותית", מיסטית יותר או פוליטית, בחסידות בת ימינו).
עוד כתבות בנושא
החצרות החסידיות בימינו משקפות היטב, לפי בראון, את אותה דוקטרינה המקדשת את הערצת הצדיק ואת ההשתייכות לקבוצה שבראשה צדיק. כך למשל הוא קובע כי "דוקטרינת הצדיק... היא שגיבשה את זהותם של החסידים הן כחברי תנועה (חסיד מוגדר כמי שיש לו צדיק), הן כחברי קבוצות בתוך התנועה (חסיד ויז'ניץ הוא חסיד של הרבי מוויז'ניץ, וכן הלאה)". או: "ברמה החברתית, דוקטרינת הצדיק היא אכן הדבק המאחד את העדה החסידית, והתקשרות עם הצדיק היא הדבר המייחד את החסיד בהשוואה לכל חבר בזרם דתי אחר ביהדות" (המנהיגות החסידית בישראל, עמ' 12).
הכי מעניין
אין ספק שהספר משקף את רובה של ההוויה החסידית כיום, וליתר דיוק, את התגבשותה הסוציולוגית כחלק מן החברה החרדית. בראון, אגב, מסתייג מכך שספרו משקף את ההוויה הסוציולוגית, וטוען כי גם מן הפן ההגותי, דוקטרינת הצדיק הנערץ והקדוש היא הרעיון המארגן של החסידות. ובכל זאת, קיימים לדעתי דגמים נוספים של הוויה חסידית וקיום חסידי, שאינם עונים לתיאור הזה. אינני מתכוון לחסידות חב"ד או ברסלב, המתקיימות ללא רבי חי ומנהלות ארגון פנימי רופף למדי (במקרה של חב"ד) או רופף מאוד (בברסלב). כוונתי למסורות ותיקות של קיום חסידי אחר, של חסידים ללא רבי, או חסידים השייכים לחצר ונאמנים לצדיק חסידי, ובו בזמן הם "אוטונומיים" ועצמאיים בדעותיהם. אני מאמין כי לצד עבודתו המקיפה והחשובה, השלמת התמונה שמשרטט בראון והפניית המבט אל החסידים האחרים הללו עשויה ללמד אותנו, בני הציונות הדתית המרגישים קשר אל החסידות, גם משהו על עצמנו. לשם כך אני מבקש להעלות כאן אירוע שהייתי נוכח בו.
"בעניין הזה הרבי טעה"
בג' בתמוז תשנ"ד, יום פטירתו של הרבי מלובביץ', רבי מנחם מנדל שניאורסון, הייתי תלמיד ישיבה צעיר בישיבת מרכז הרב בירושלים. באותם ימים הייתי חלק מקבוצת תלמידים שחיפשו נתיבות אל החסידות, ופטירתו של הרבי, שלוותה כידוע במתח משיחי רב, לא הותירה אותנו אדישים. כמה ימים לאחר מכן באנו לשוחח על הרבי עם אחד מזקני חסידי חב"ד החשובים, הרב אלתר הילֵביץ' (1994-1906).
הרב הקשיש קיבל אותנו בדירתו בירושלים, והסב לשולחן כשמאחוריו תלוי ציור מרשים וגדול ממדים של רבו שנפטר זה עתה. סברנו שיפתח בשבחיו של הרבי מלובביץ', אבל הוא ביקש להתחיל הרבה קודם לכן. הוא תיאר לנו את ילדותו ונערותו עוד בחצרו של האדמו"ר ר' שלום בער שניאורסון, הרש"ב (1920-1860), כשלושים וחמש שנה לפני תחילת כהונתו של רמ"מ, ושנים רבות לפני שחסידי חב"ד הכירו אותו. אחר כך תיאר את הקשר רב השנים שלו עם הריי"צ (1950-1880), בנו ויורשו של הרש"ב. רק אז, מתוך פרספקטיבה מקיפה זו, תיאר את הערכתו הרבה לרבי מלובביץ', האדמו"ר האחרון של חב"ד. היה חשוב לו להבהיר כי הקשר שקיים עם הרבי לא היה כשל חסיד פשוט, אלא של חסיד ותיק, מחשובי החסידים.
הרב אלתר הילביץ' | צילום: אריאל שיינר
למדנו ממנו גם כי הוא היה תמיד חסיד עצמאי בדעותיו, ולצד השכלתו התורנית למד לימודים אקדמיים, ובמובנים שונים לא היה חלק מחוג חסידי חב"ד. את פנינו קיבל כשלראשו כיפה סרוגה גדולה. ולמרות כל זאת, ראה עצמו תמיד כחסיד חב"ד נלהב.
באותה פגישה הפנינו אליו שאלה מהוססת: מה דעתו על המהלך המשיחי ועל הרמיזות, שהגיעו גם מצד הרבי מלובביץ' עצמו, על היותו משיח. כאן בלבל אותנו הרב הילביץ' לגמרי. פניו הרצינו והוא אמר בתקיפות: "בעניין הזה הרבי טעה". לדבריו, הוא גם התריע על כך בפני הרבי עצמו. כך סיפר בעוד תמונתו הגדולה של הרבי תלויה על הקיר מאחוריו. כל זה נראה עבורנו כסתירה גמורה; איזה חסיד יעז לחלוק כך על רבו ולהכריז כי הרבי טעה?
הבנו כי לפנינו אדם שאינו חסיד רגיל אלא "חסיד ותיק", בעל מעמד עצמאי. ואכן, הרב הילביץ' והרבי היו קרובים זה לזה בגיל, אלא שהרב הילביץ' היה סמוך על שולחן האדמו"רים הקודמים אף יותר ממה שהיה הרבי מלובביץ' עצמו. הבנו כי הרב הילביץ' הכפיף את עצמו כחסיד לפני אדם שראה בו במידה רבה שווה־מעמד. לכן גם העז לראות ברבי אדם שעלול לטעות, וברגעים מסוימים לחזור ולהיות עבור הרבי מעין חבר, המעז להביע ישירות את דעתו. הרב אלתר הילביץ' נפטר כחודשיים לאחר אותה פגישה, באלול תשנ"ד. ממרחק השנים הבנתי כי הרב הילביץ' היה ה"אנ"ש" הראשון שפגשתי.
מעגל פנימי
אנ"ש, אנשי שלומנו, הוא כינוי המתייחס פעמים רבות לשותפים לקהילה החסידית. בו־בזמן הוא משמש במשמעות נוספת, של "חסידים חשובים", מעין מעגל פנימי של חסידים שיחסם אל הרבי הוא קרוב יותר, לעיתים אפילו חברי ולא פורמלי. חסידים מסוג זה אינם בטלים לרבי באותו אופן שאנו מכירים כיום מעולמם של החסידים "הפשוטים", שאותם מיטיב לתאר בראון בספרו. גם יחסם אל הצדיק אינו זהה למה שמקובל לייחס לחסידים, המזוהים עם "דוקטרינת הצדיק".
הרב הילביץ' אינו דוגמה יחידה כמובן. בחסידות חב"ד למשל, היו מאז ומעולם דמויות של "חסידים חשובים" או "אנ"שניקים" מסוג זה. כזה היה גם הרב שלמה יוסף זווין, מייסד ועורך האנציקלופדיה התלמודית, וחברו של הרב הילביץ'. הרב זווין העריץ את הרבי מלובביץ' וראה בו את מורו ורבו, אך גם נמנע מלהגיע לחצרו ושמר על דעות עצמאיות בתוך חב"ד, ובכלל זה אהדתו והשתתפותו במדינה הציונית.
מימיה הראשונים של חסידות זו עולה דמותו של הרב והפוסק ר' אייזיק מהומיל, שהיה מחסידיו הבכירים של ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חב"ד. ר' אייזיק האריך ימים והפך לבסוף לחסיד בחצרו של הנכד, ה"צמח צדק". פער השנים ביניהם ומעמדו הבכיר והעצמאי של ר' אייזיק כרב וכפוסק נודע, הפכו את היחס שבין הרבי הצעיר לר' אייזיק למורכב מאוד ואפילו מתוח. יחס זה משתקף למשל בתיאור פרידתם, בעת המפגש האחרון ביניהם. על פי התיאור, הרבי הצעיר ור' אייזיק הזקן עמדו כחצי שעה חבוקים בתנועה מיוחדת, כל אחד מניח את ראשו על כתפו של האחר. הם ביטאו בכך לא רק אינטימיות עמוקה, אלא גם יחס של כבוד הדדי ושוויוני.
שחר גזונדהייט, התוועדות עם הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, גיר על נייר, 2022 (בהשראת עבודת הצלם נאור הלוי, 2019) | צילום:
"אנ"ש" שכאלו אינם תופעה חב"דית ייחודית. למעשה, בדורותיה הראשונים הייתה החסידות מורכבת רק מאנשים בעלי שיעור קומה, שה"ביטול" והכפיפות שלהם לרבי לא מנעו את קיומן של דעה אישית, אוטונומיה ואפילו הנהגה ציבורית עצמאית, לצד היותם חסידים. כך היה בוודאי בסביבתם של הבעש"ט והמגיד, אך התופעה נמשכה לאורך כל השנים ובכל החצרות, והדוגמאות רבות. עבורי, כזה היה גם הרב עדין שטיינזלץ, שלצד היותו חסיד דבק ומבוטל לרבי מלובביץ', מעולם לא היה חלק אורגני מחצר חב"ד, והיה עצמאי בדרכו ובדעותיו.
ובכן, חסיד אינו בהכרח "הטרונומי", והוא עשוי להיות אדם עצמאי ודעתן. מודל חסידי מסוג זה עשוי להיות חשוב עבורנו, אנשי הציונות הדתית, המחפשים קשר אל צדיקי החסידות ותורתם, אך לא בנויים ל"התבטלות" החסידית בסגנון שמתאר בראון.
הרבי והנשיא
האם לכל חסיד יש רבי? בראון צודק כמובן בתיאורו את רובה הגדול של התנועה החסידית, אבל גם כאן יש להשלים את המניפה שפרס ולזכור כי תמיד היו חסידים רבים שלא היה להם רבי כלל. כוונתי לאנשים חסידיים מובהקים, שהיו חסידים של התנועה החסידית, ללא השתייכות מובהקת לחצר מסוימת. סבא שלי, ר' אליהו כי־טוב, היה חסיד שכזה. הוא היה חסיד בכל אורחות חייו, בהגותו, בכתיבתו, בשירתו ובחזותו החיצונית. הוא גם היה קשור לחצרות וורקה־אמשינוב שבהן צמח בסביבתו הפולנית, ועם זאת – הוא היה קודם כול "חסיד כללי".
והוא לא היחיד כמובן. יש כיום קהילות ומוסדות שלמים, ואף שטיבלך ובתי תפילה לאין מספר, שנועדו באופן מובהק לחסידים כלליים. מוסדות הקשורים לתופעה זו הם למשל ישיבות טשעבין וחזון נחום הכלל־חסידיות, ועוד רבים אחרים. ר' מאיר שפירא מלובלין, מייסד הדף היומי, היה בעצם "חסיד כללי", לצד קשריו לחסידות טשורטקוב, וכך גם פעלה ישיבת חכמי לובלין שהקים. ובכן, יש דבר כזה "חסיד של החסידות", גם אם זיקתו לצדיקים רחוקה ורופפת. יש חסידות מחוץ ל"דוקטרינת הצדיק".
ומה עם חסידים למחצה, לשליש ולרביע? כוונתי לאינספור האנשים ששימרו זיקה חסידית חזקה ומובהקת, אף שעמדו מחוץ לחברה החסידית־חרדית. חלקם שימרו קשר כלשהו עם חצר שבה גדלו או שאליה נסתפחו, חלקם גם שמרו על קשר עמוק עם רבי חסידי, וכל זאת מבלי להיות חלק מן התופעה הסוציולוגית שמתאר בראון.
סיפרתי קודם על רגעי פרידתו של ר' אייזיק מהומיל מהרבי הצעיר, בחיבוק הדדי ואינטימי. תיאור דומה התרחש בפרידתו האחרונה של הרבי מלובביץ' מחסיד יוצא דופן שלו – זלמן שזר, הנשיא השלישי של מדינת ישראל. שזר הרבה להתייעץ עם הרבי בגדולות ובקטנות, והקשר ביניהם היה קרוב ואינטימי. בפגישה האחרונה ביניהם הם עמדו חבוקים באהבה עמוקה, כשידו של האחד על כתפו של חברו. אבל איזה מין חסיד היה שזר? הוא כמובן לא היה חלק מן החברה החסידית. שאלת חסידותו הפכה, אגב, לדיון פוליטי שהסעיר את ישיבת הכנסת, לאחר ששזר הטריח את עצמו לבוא אל "אדמו"רו האהוב", כפי שכינה אותו, למרות תפקידו הממלכתי.
שזר הוא דוגמה אחת מני אלפים רבים, מן הסתם רבים מסביהם של הקוראים את הדברים הללו, שהיו בעלי זיקה וקשר אל החסידות, גם ללא השתייכות סוציולוגית לשורותיה. חלקם היו אנשי הציונות הדתית בדור שלאחר השואה, חלקם אף עמדו מחוץ לחוגים הדתיים, כמו שזר. אנשים כאלו, בעלי זיקה חלקית אל ההוויה החסידית ואל התנועה וצדיקיה, היו גם הם חלק מנופה של התנועה. דחיקתם החוצה מן הסיפור החסידי משמעה חרדיזציה של השיח על החסידות. אל לנו להתמסר לתמונה של החסידות בגווני שחור־לבן. החסידות מעולם לא הייתה רק הקהילות החרדיות־חסידיות, והיא אינה נסגרת בתחומן של החצרות המאורגנות ושל המופע הסוציולוגי החרדי המוכר כל־כך. כדי להשלים את המניפה החסידית הבה נזכור את קיומם העצמאי של "החסידים החשובים", את ה"כלל חסידיים" ואת החסידים למחצה.
איננו בנים חורגים
ומכאן אלינו, החיים בעולמה של הציונות הדתית. נראה שעבורנו, להרחבת המניפה הזו יש משמעות רבה במיוחד. ראשית, הבה לא נכחש – החסידות כבר כאן, בכל ישיבה ובכל אולפנה, ועד מוסדות המצהירים שהם "ברוח החסידות"; ניגונים, טישים, והמהדרים – אף נסיעות לקברות צדיקים. כל אלו הם חלק מנופה של הציונות הדתית כיום. אולם לתופעה הזו טרם ניתן שם ברור.
יש הרואים בכך "ניאו־חסידות". מושג זה, המאפיין היטב נוסח אמריקאי המשלב רעיונות חסידים וניו־אייג', מעיד בשמו על ניתוק מן החסידות המקורית ויצירתה של גרסה "חדשה". בעיניי, הציונות הדתית אינה עונה להגדרה הזו מכיוון שהיא ממשיכה את הגרסאות המקוריות של אותם חסידים עצמאיים, שהיו תמיד חלק מנופה של התנועה. בני הציונות הדתית היונקים מעולמה של החסידות, ממשיכים בכך את המסורת של חסידות "אוטונומית", שבה נשמרת זהותו של הפרט ועצמאותו החברתית, לצד זיקה עמוקה לדרכים שסללה התנועה. הבנת הספקטרום המגוון של זיקות אל העולם החסידי מבהירה כי החסידות בציונות הדתית משמרת גוונים שזזו אל שולי השיח או זכו להתעלמות, אבל עבורנו הם מציעים אופציה של חסידות בוגרת ואוטונומית יותר, המתאימה להלכי רוחנו.
ובכל זאת, איזה שם ניתן לה? תשובה לכך שמעתי מאימי, אישה חסידית מגזע חסידים, בתו של הרב אליהו כי־טוב שהזכרנו. כששאלתי אותה לאחרונה איזה מין חסיד היה לדעתה סבא, אביה, ענתה: "הוא לא היה חסיד, הוא היה חסידי". כלומר, "חסיד" מתאים לשימוש כנסמך לחצר מסוימת: חסיד־גור, חסיד־סאטמר. "חסידי", לעומת זאת, מכוון ישירות את הקשר אל התנועה ורוחה, ללא הזיקה אל החצרות החרדיות שאנו קוראים עליהם ב"מנהיגות החסידית" של בראון.
האם ר' שלמה קרליבך, למשל, היה "חסיד"? לא ממש, אבל הוא בהחלט היה "חסידי". האם הרבנים שג"ר ופרומן, מן המורים החשובים לחסידות בעולמה של הציונות הדתית, היו חסידים? לא בדיוק, אבל הם בהחלט "חסידיים". כך גם רבים מאיתנו, אולי איננו "חסידים" אבל בהחלט ניזונים מרוחה של החסידות וכרוכים בה. הבה ניאחז אפוא בהגדרה הזו. אל לנו לחוש "ניאו". איננו בנים חורגים. אין טעם בהקטנה עצמית אל מול הקהילות החסידיות, המופלאות בדרכן, שבבני־ברק ובוויליאמסבורג. הבה נחגוג את הקשר האותנטי, העתיק, הבוגר והאוטונומי אל רוחה של החסידות.
ד"ר זאב קיציס הוא חוקר ומרצה לחסידות באוניברסיטת בר־אילן ובישיבת מעלה גלבוע, ועורכו של מפעל הכינוס "זושא - מגלים את הסיפור החסידי"