יש משהו מרתק בדרך שבה אנשים חותרים להכרה על ההישגים שלהם. לרוב הם לא יגידו "אני רוצה קרדיט" או "למה לא הזכרת אותי". הם ימצאו דרך אלגנטית ומתוחכמת לבצע "דרופינג" להישג שלהם באופן שישתמע כאילו נאמר באגביות, וכמובן מטעמים מקצועיים בלבד ואך ורק למטרת העשרת הנושא המדובר.

אני פוגשת אותם לא אחת במייל שלי בתגובות לכתבות עיתונאיות. לרוב הם יחתמו את שמם באותיות מובלטות, בצירוף התואר ד"ר, עו"ד, רו"ח או סתם "מומחה", כדי שחלילה לא ייתפסו בעיניי כאחד האדם. יש להם דרכים יצירתיות להביע את אכזבתם מאי־פרסום שמם בכתבה. אף אחד מהם כמובן לא יכתוב "אני כועס שלא הזכרת אותי והאגו שלי נפגע". במקום זה הם יכתבו "חשוב לי שהציבור יקבל מידע מדויק"; "אשמח לספק שאלות מורכבות אם יש צורך, כאדם בכיר בתחום זריקת קוקוסים למרחקים ארוכים"; "מוזר לי שלא התייחסת למחקר החשוב שפורסם לאחרונה בתחום (כמובן, מדובר במחקר שלי"; "המומחה שבחרת הוא, עם כל הכבוד, שחקן קטן בתחום. כעיתונאית מקצועית הייתי מצפה ממך לראיין מישהו שבאמת חקר את הנושא לעומק (להלן, אני)".

ולכל הפניות האלה צמודה אותה ארשת של דחיפות. כאילו בשמיים יושב מזכיר הפרוטוקול של האנושות שמחכה לעדכון מי תרם מה ולהעשרת איזה תחום. כאילו העולם כולו מחכה עכשיו לתיקון ההיסטורי הזה.

"קרדיט זה הכול", אמר לי פעם יוצר בתחום הכתיבה. האומנם?! מתי בפעם האחרונה יצא לכם לפגוש רודף קרדיט והתמלאתם בהערכה כלפיו? וכשאתם מפרסמים פוסט שבו אתם מחפשים המלצה למומחה בתחום מסוים, איך תתייחסו למי שמכל האנשים בעולם בוחר להמליץ דווקא על עצמו?

אני לפחות לא זוכרת רודף קרדיט שגרם לי להעריך אותו על נכונותו העיקשת שידעו על הישגיו. זה יותר גרם לי לראות בו אדם עם פחד שכל מה שהוא עושה למען החברה ייבלע באיזו בועה גדולה של אנונימיות. והרי כולנו יודעים שבסוף, התנועה היא הפוכה. שברגע שאנחנו דורשים להיראות אנחנו הופכים לשקופים. ברגע שאנחנו מתעקשים על הכרה היא בורחת. ברגע שאנחנו נואשים להוכיח שאנחנו משהו אנחנו פוגשים את הכלום שאנחנו. כי אנשים רואים. הם תמיד רואים. לא את מה שאנחנו מכריזים על עצמנו, אלא את האישיות שעומדת מאחורי ההכרזה.

יש אישה יקרה ביחידת חילוץ מגילות. כבר שנים שהיא המאמא שלנו. במלחמה היא וידאה במשך שבועות ארוכים שהמשפחה של כל מילואימניק ביחידה תקבל עוגה הביתה. היא עומדת מאחורי כל האירועים וכל ההתכנסויות שלנו. לא מתעדת את מעשיה, לא מחכה למחיאת כף ובטח שלא שולחת הודעות בנוסח "מוזר לי שלא הוזכרתי". ובכל זאת, אין טקס הוקרה של היחידה שבו היא לא מוזכרת כ"אחת והיחידה".

יש לי קולגה בעיתון. אחד העורכים המחוננים ביותר שהכרתי. הרבה פעמים כשעורכים תקועים עם רעיון לכותרת הם יפנו אליו והוא יסתובב בחדרו כה וכה עד שיעלה עם איזו הברקה. וביום שישי בבוקר, כשהכותרת שלו מתנוססת מעל דפי העיתון, אף פעם לא תשמעו אותו אומר "זה היה רעיון שלי", ובטח שלא "אשמח לספק כותרות גאוניות נוספות כאדם בעל ניסיון רב בתחום".

יש עוד אדם יקר, מנכ"ל של הוצאת ספרים גדולה. כשפרסמתי פעם בקבוצה שאני מחפשת עזרה לבן שלי במציאת עבודה הוא הרים שני טלפונים ודאג שזה יקרה. עשה את זה מתוך נדיבות פשוטה.

כל האנשים האלה - שעוזרים בשקט. שנותנים בלי לצפות. שעושים דברים קטנים שלא תדעו עליהם לעולם. ששולחים עבורכם מילה טובה למישהו, שמסדירים לכם קשר, שמאמינים בכם כשאתם בקושי מאמינים בעצמכם - מישהו רואה אותם. לפעמים זה אתם שפתאום מבינים. לפעמים אלו אנשים אחרים ששמים לב. ולפעמים זה רק ההוא למעלה ששומר רישום מדויק של מי עשה מה ולמה, גם כשאף אחד לא צופה.הם לא צריכים שתכריזו עליהם. הם לא מחכים למשאית עם המדליות. הם לא מחפשים שידעו. אבל בסוף, איכשהו, כולם יודעים. וזה ההבדל בין מי שדורש להיראות למי שפשוט נראה. בין מי שרודף אחרי הכבוד למי שהכבוד רודף אחריו.

החברה המתנדבת היא רבקי אסולין. העורך המחונן הוא אוריה קניג. ומי שעזר לבן שלי למצוא עבודה הוא דובי איכנולד. עכשיו גם אתם יודעים.