עורך העיתון קלמן ליבסקינד פרסם טור שסוקר את עצירת ההשתלטות הפלסטינית בשטחי C, הטור מתבסס על בסיס דו”ח תקופתי של תנועת רגבים הנשען על מיפוי שיטתי ותצלומי אוויר. בטור מוצגים נתונים חדים: ירידה של כ-84% בהיקף הפלישות הבלתי חוקיות (במונחי קרקע שנתפסה) בהשוואה לתקופת השיא לפני כשלוש שנים, לצד ירידה של כ-50% בקצב התחלות הבנייה הלא חוקית. בנוסף מוצגת קפיצה באכיפה: ב-2021 נהרסו כ-19% מהמבנים הבלתי חוקיים, וב-2024 כ-68%.
עוד כתבות בנושא
בהקשר הזה, ראוי להוסיף נדבך היסטורי שמסביר איך נוצרה התשתית לשינוי, הראשון שזיהה כבר ב-2017 והכריז בקול רם על “המערכה על שטחי C”, היה אביגדור ליברמן כשר ביטחון, וזאת לאחר עבודת מטה גדולה ומתישה שביצענו במשרד הביטחון (ג.נ הייתי עוזר השר להתיישבות). העבודה עצמה החלה עוד בתקופת שר הביטחון משה יעלון, על רקע הצפה של עתירות פלסטיניות סביב האכיפה. במקום תגובה פבלובית של “עוד תקנים לעוד ייעוץ משפטי״, החלטנו להפוך את הקערה, למפות את הזירות, להגדיר סדרי עדיפויות ולהצביע על מוקדים בעלי חשיבות אסטרטגית. כך, בשלב מוקדם יחסית, נחשפה התמונה המלאה, לא מדובר רק על חריגות בנייה נקודתיות, אלא שיטתיות, רציפות ומאמץ מכוון שמטרתו יצירת עובדות בלתי הפיכות.
אביגדור ליברמן. | צילום: EPA
מי שמתייחס לשטח כאל סוגיית תכנון “רגילה״, מפספס את ליבת הבעיה. לא בכדי גם ניתוחים מקצועיים מחוץ לשיח הפנים-ישראלי מתארים את המאמץ הפלסטיני בשטח C כחתירה לייצר רצף, חניקת אפשרויות ההתרחבות של היישובים ושליטה בצירי תנועה ובמרחבי הגישה מזרחה. בהקשר הזה, הטור של ליבסקינד חשוב ומחזיר את הדיון למימד האסטרטגי, כולל ההקשר של הרשות הפלסטינית ושל תפיסת “בניית מדינה דה פקטו” שנקשרה בתוכנית של סלאם פיאד מ-2009.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
באותן שנים, תנועת רגבים אכן ניהלה מאמצים משפטיים, אבל היא עסקה לא מעט בעתירות “מראה” מול עתירות השמאל נגד ההתיישבות היהודית, שרובן לא הצליחו ליצור שינוי מערכתי. החריג הבולט היה חאן אל אחמר, שהפך למקרה דגל של מלחמת התשה משפטית ומדינית סביב אכיפה, עם שרשרת דחיות ומאבקי מימוש לאורך שנים ועל אף השינוי בתשובת המדינה והרצון לאכיפה בתקופת ליברמן, נתניהו בלם את המהלך.
גם הנהגת ההתיישבות דאז, לרבות ראשי מועצות ותנועת אמנה, לא קלטו בזמן אמת את היקף הבעיה שעליה התרענו כשאמרנו לראשונה שההשתלטות הפלסטינית החד צדדית בשטח היא הרבה יותר משמעותית מהמאבק שלנו רק על תוספת יחידות דיור בישובים.
הטור של ליבסקינד מוסיף עוד נתון שמדגיש את חשיבות המבט הכרונולוגי - לפי הנתונים שמובאים שם, נקודת השיא בשנים האחרונות הייתה בתום השנה הראשונה של “ממשלת השינוי״, כאשר נפתלי בנט עמד בראשה ובני גנץ כיהן כשר הביטחון. באותה תקופה נמדדו סדרי גודל של מאות רבות של מבנים חדשים בחודש ותפיסת קרקע ע״י הפלסטינים בקצב גבוה, תמונת מגמה דומה מופיעה גם בדו”ח המקיף של רגבים לשנים 2022-2024, שבו מתוארת ירידה חדה בקצב בנייה לא חוקית החל מאמצע 2023 ועד מאי 2024.
נפתלי בנט ובני גנץ | צילום: אבישג שאר-ישוב + גדעון מרקוביץ
ליברמן התחיל להתייחס, לעקוב ולהניע, אבל התפטר. בתקופות בנימין נתניהו ובנט כשרי ביטחון, (גם שם כיהנתי בתפקידי) הייתה התנהלות בעיקר הצהרתית, אבל עם פחות מעשים ומשילות ואכיפה רציפה, וללא גב אמיתי לפעולה בעניין, כשבנט התמנה לראש ממשלה הוא בכלל שכח מהעניין. בפועל, מה שעצר בצורה הכי אפקטיבית את ההשתלטות בשטח הפתוח היו אכן החוות, שרובן נולדו מלמטה, מהשטח- נוכחות יומיומית, עיבוד, רעייה, קווי ראייה, יצירת רצף “עיניים על הקרקע” והפרעה מתמדת למאמצי התבססות. זה לא תחליף למדינה, אבל זה מכפיל כוח כשהמערכת מיישרת קו עם המשמעות, לא די בהריסה נקודתית, צריך התמשכות, סדרי עדיפות ומניעת תשתיות שמייצרות עובדה.
עם זאת, אם רוצים שהחוות יהיו נכס אסטרטגי ולא נטל, חייבים עקרון אחד פשוט והוא ההבנה שמשילות היא מונופול של המדינה. כל תופעה של אלימות לא חוקית חותרת תחת הלגיטימציה של המהלך כולו ומסכנת את היכולת להחזיק קו מדיניות לאורך זמן, גם בזירה הבינלאומית וגם במערכת עצמה.
חווה ליד רמת מגרון | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
ולבסוף, מאז 7 באוקטובר חל שינוי פרדיגמה עמוק, המערכת חוזרת להבין ששטח שווה ביטחון, לא כסיסמה אלא כנגזרת של הגנה על מרחבים חיוניים, צירים, עומק ויכולת תמרון. השינוי הזה, יחד עם שינוי סדרי עדיפויות אפקטיבי באכיפה בממשלה האחרונה ועידוד תופעת החוות מסבירים למה לראשונה מזה שנים אפשר לדבר על בלימה ולא רק על תיעוד.
עוד כתבות בנושא
