שני תינוקות למשפחות חרדיות נפטרו באופן טרגי בגן לא מפוקח בירושלים. מיד הצהירו כמה חברי כנסת חרדים שהיועצת המשפטית אשמה באסון, כי היא מונעת ממשפחות חרדיות הטבות כלכליות. לו היה להורים יותר כסף, כך טענו, היו שולחים את הפעוטות לגן מושגח יותר. אלפי חרדים יצאו לרחובות בהפגנת מחאה אלימה, אך לא נגד הממשלה או מערכת המשפט, ובכלל – לא כדי להגן בשום דרך על התינוקות החיים, אלא כדי למנוע את נתיחת גופותיהם של התינוקות המתים. בלי להתייחס לעצם הטענות, סדר העדיפויות הזה הפליא אותי. אם כבר מתעקשים להפגין בזעם, למה כבודם של המתים קודם לחייהם של החיים?

אינני מנסה לטעון כאן כנגד החברה החרדית, כי בנקודה הזו החרדים הם דווקא ישראליים מאוד. כל הישראלים רגישים לכבוד המת – וזו מעלה גדולה של החברה הישראלית; אך הרבה ישראלים נוטים לטעות בערך הזה ולהעדיף את כבוד המתים על פני חיי החיים. זו אינה הכרעה הומנית, אלא ההפך, לצערנו.

ראינו את הבלבול הזה בכל הנוגע ליחס לשבויים החיים והמתים. עצם המאמץ להביא לקבר ישראל את כל הגופות של הרוגינו הוא קדוש ומבורך. כך נהגו יהודים תמיד. אך בשלב מסוים החל להיטשטש אצלנו הגבול המוחלט שבין השבויים החיים לבין אלו שהלכו לעולמם. גורמים במטה החטופים הגיבו בזעם בכל פעם שהתקשורת הזכירה "גופות", ודרשו להשתמש רק במונח "החטופים החללים". עצם הביטוי אינו חשוב, ואפשר לומר כך או כך; אך אסור היה לבטל את הפער הערכי בין שתי המשימות שעמדו אז בפנינו: הצלת השבויים החיים וקבורה מכובדת לגופותיהם של החללים.

בחסד ה' הושלמו שתי המשימות הללו בהצלחה מפתיעה: הן החיים והן המתים חולצו כולם מידי הרשעים. אך לאחר מעשה שמענו תיאורים מבהילים על פעולות מסוכנות של צה"ל לאיתור החללים ולחילוצם. גורמים בצה"ל סיפרו בגאווה שהצבא נמנע מלחסל רבי־מחבלים מסוכנים, כי רק הם ידעו איפה נקברו חללים מסוימים. לפי הפרסומים צה"ל אף נמנע מלהפציץ מנהרות טרור פעילות, משום שחשש שקבורות שם גופות היקרות מאוד לליבנו. עצם הדאגה לגופות החללים היא מרשימה, אך היישומים המסוימים הללו נראים כשיבוש בשיקול הדעת המוסרי. כאן עובר הגבול: אסור לסכן באופן חמור את החיים כדי להביא לקבורה את המתים. 

הפוסק בן המאה ה־19 מהר"ם שיק הסתמך על העיקרון הזה כדי להתיר ניתוחי מתים, במקום שאלו יכולים להציל נפשות. בנושא זה הוא ניסח בתשובותיו (יורה דעה שמ"ז) טיעון עמוק מאוד מבחינה הלכתית ורעיונית גם יחד. לדבריו, אנו מכבדים את גופתו של המת רק בגלל הזיקה שלה לחייו של המנוח – "משום כבוד נשמתו שהייתה בגופו"; ואם כך, ברור שהכבוד החשוב הזה נדחה מפני שיקולים של פיקוח נפש: "מוטב שנבטל כבוד נשמה שהייתה בו, מפני כבוד נשמה שהוא עתה עדיין בחיים".

משפחות החללים האצילות שלמדנו להכיר בשנים הללו הן עבורנו מופת מוסרי. הרגישות הכללית לכבוד המתים היא אות כבוד לחברה הישראלית. המאמץ האדיר של מאות חיילים לאתר את הגופות האחרונות של חללינו היה מפגן הרואי של אחווה מופלאה. אך גם אחווה ברוכה עלולה להביא לשיבוש ערכי. בסופו של דבר, גם לחיילים החיים יש אימהות, וגם עליהם ועליהן צריך להגן. יש הטוענים שחיילים קרביים מוכנים לצאת לקרב רק כי הם יודעים שאם חלילה ייפלו בקרב תעשה המדינה הכול כדי להחזיר את גופותיהם. נדמה לי שכל מי שישוחח עם חיילים ישמע שהמחשבה הזו רחוקה מהם מאוד.

בפרשת השבוע שעבר קראנו על משה רבנו, שמתעקש לקחת איתו ממצרים את עצמות יוסף. זהו ביטוי מובהק וראשוני לערך היהודי החשוב של כבוד המת, ולמאמץ שיהודים מוכנים לעשות כדי להביא אותו לקבר ישראל. חז"ל סיפרו במכילתא שאחרי שהתאמץ מאוד לאתר את עצמות יוסף אמר משה שאם לא ימצא אותן ייאלצו בני ישראל לצאת בלעדיהן; "מיד צף ארונו של יוסף". משה הצהיר שבנקודה מסוימת לא יוכל לעכב יותר את היציאה ממצרים. בחסדי ה', לא היה בכך צורך. אנו מתפללים שבעתיד לא נזדקק יותר להתלבטויות נוראות כאלו. אך הקביעה הערכית צריכה להיות ברורה: כבוד המתים הוא ערך עילאי, אך קודמים לו חייהם של החיים.