1. קודם כל, כוח אף פעם איננו הפתרון. כלומר, חוץ מאשר בקרב סלמיס נגד המלך הפרסי כסרכסס, בווטרלו נגד נפוליאון, בברלין נגד היטלר, ובעוד כמה אלפי מקרים במהלך ההיסטוריה. אבל חוץ מאשר באלפי המקרים הללו – כוח לא פותר כלום.
2. באופן יותר ספציפי, כל אחד יודע מניסיונו האישי שהדרך להתמודד עם בריונים אלימים ותוקפניים היא ויתור, פיוס, איפוק והכלה. זה הדבר היחיד שבולם אותם.

• הניסיון ההיסטורי הארוך של עמנו מלמד גם הוא ששפת האיפוק והוויתור מדברת לליבם של בריונים אלימים שרוצים להשמיד אותנו. הרי זה מה שעבד מול פרעה, המן ואנטיוכוס.

• עליי להודות שבתחילה קצת פקפקתי בתבונה שבאיפוק בנסיבות הללו, לנוכח התקפת טילים מסיבית, אלימה, ישירה וחסרת תקדים. האם מדיניות מאופקת לא תעודד את כל אויבי ישראל להתנפל עלינו? ואז קראתי כמה מומחים ופרשנים שמתנגדים לתגובה נחרצת ומסבירים שאין מה לחשוש מאיפוק. כיוון שמדובר במומחים ותיקים, שעוד הספיקו להמליץ בהתלהבות על אוסלו ו/או ההתנתקות, מן הסתם אפשר לסמוך עליהם ללא חשש.

• ההיסטוריה הצבאית המודרנית מלמדת שהתבצרות באסטרטגיה הגנתית מספקת ביטחון ומביאה לניצחון. הדוגמאות הבולטות הן קו מאז'ינו בצרפת, קו בר-לב בסיני והחומה בגבול עזה. חומת כיפת ברזל וחומת החץ הן גרסאות אוויריות לחומות הללו. למה להחליף אסטרטגיה מנצחת? למה לא להסתפק בביצורים?

• אל תשכחו את ארצות הברית. אמריקה הרי מעדיפה בעלות ברית חלשות, רופסות וכנועות, על פני בעלות ברית עצמאיות, חזקות ומנצחות. אמנם שיתוף הפעולה האסטרטגי בין ארצות הברית לישראל החל לצמוח דווקא בעקבות הניצחון הישראלי המוחץ והמתריס במלחמת ששת הימים, אבל זה מן הסתם מקרה.

השכל הישר, הניסיון ההיסטורי, המציאות הביטחונית והעובדות המדיניות אומרים כולם אותו דבר. צריך רק לפתוח את העיניים. משום מה, לפעמים נדמה שלא לכולם זה כל כך פשוט.