לא מזמן חברי אלירן אמר לי דבר תורה יפה בשם במאי גדול אחד שאני לא זוכר כרגע את שמו. הוא אמר ככה: ״סרטים אף פעם לא נגמרים, הם פשוט ננטשים״. שזה בגדול אומר שיצירה אין לה סוף. כלומר יצירה, בשלבי העשייה שלה יכולה להימשך לנצח והרגע שבו היוצר מחליט לפרסם אותה לקהל שלו הוא הרגע שבו למעשה הוא נוטש אותה, לא מסיים אותה, לא מביא אותה לנקודת המיצוי המזוקקת ביותר, אלא פשוט נוטש אותה, למרבה הצער. יש באמירה הזו אמת גדולה שחשבתי עליה הרבה השבוע בכל מיני הקשרים.

אני מתאר לעצמי שכל מי שאי פעם יצר יצירה בחייו, לא משנה באיזה תחום, יודע שאפשר לעסוק בה ולעסוק בה ולחפור בה עד אין סוף. שאפשר לערוך ולערוך ולערוך, ולמחוק ולכתוב ולמחוק ולכתוב עד כלות, ולנסות ככה ולנסות אחרת ולשלוח לחבר ההוא שיגיד מה הוא חושב ואז לחברה ההיא שתגיד מה דעתה ואז שני הפידבקים לא מסתדרים כל כך אחד עם השני אז אתה משתף מישהו שלישי שאומר דבר אחר לחלוטין ואז אתה מתבלבל ואוכל סרטים ומחליט לעצור רגע ולחשוב מחדש. וככה, הזמן יכול להימשך והימים עוברים והיצירה צוברת גיל, וזקנו של היוצר הולך ומלבין והקהל לא תמיד מחכה כי יש היצע גדול, בקיצור, מה שאני רוצה לומר זה שיוצר צריך הרבה אומץ והרבה יישוב הדעת והרבה סיעתא דשמיא כדי לקבל החלטה ולהכריז שזהו. שהיצירה הגיעה לנקודה שאין יותר לאן לקחת אותה ולשייף אותה מכאן. לקבל החלטה מודעת ״לנטוש״ את היצירה, לכאורה. להבין שצריך לומר די. צריך להתקדם. צריך לשחרר. ובעיקר צריך ליצור יצירות חדשות.

אני כותב את כל זה בגלל שבימים אלה ממש משודרת סדרה שחיכיתי לה זמן רב. זמן רב מדי. אני מתכוון ל״סיכוי להינצל״, הדוקו רחב היריעה של דורון צברי על אביתר בנאי. יסכימו כולם שלא זכור הייפ כזה מוטרף סביב יצירה דוקומנטרית במחוזותינו. אפשר להבין למה, וכתבו על זה לפניי רבים (מדי) וטובים. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, ולמנוע מעצמי לכתוב על משהו שקשור למקרה של אביתר בנאי זה בבחינת "לא תחסום שור בדישו״, ואולי בגלל זה תתפלאו לגלות שהסיבה העיקרית שחיכיתי לסדרה על אביתר בנאי היא לא אביתר בנאי בעצמו, אלא דווקא דורון צברי, היוצר שלה.

עוד מהימים שלי כסטודנט לקולנוע דורון צברי ריתק אותי. הרגשתי שיש משהו בעשייה הקולנועית שלו שמזכיר וייב של בית מדרש. כלומר יש בו איזו טוטאליות והתמסרות - שלא לומר מסירות נפש - ליצירה שלו. הרגשה מובהקת שהגבול בין היצירה עצמה לצברי עצמו הולכת ומטשטשת עד שכבר אי אפשר להבדיל ביניהם. ולכן, לאורך העשור האחרון בכל פעם שעלה דיבור על זה שצברי עושה סדרה על אביתר בנאי ומתעד אותו בלי סוף, ידעתי עוד לפני שראיתי פריים אחד, שזה הולך להיות מופתי.

השבוע סיימתי לצפות בכל ארבעת פרקי הסדרה. פעמיים. פעם אחת לבד ופעם אחת עם שולי. לא ידעתי על מה לחשוב קודם. אלמנטים מהסיפור של אביתר בנאי ומשפחתו נוגעים בסיפור המשפחתי שלי בכל מה שקשור לחזרה בתשובה ולדור שני לחוזרים בתשובה, השירים של אביתר בנאי הם חלק בלתי נפרד מפסקול חיי, וקולנוע זה המדיום האהוב והמשמעותי ביותר עבורי. ולמרות כל זה המחשבות שלי נדדו בעיקר סביב האיש מאחורי המצלמה, דורון צברי. המספרים הם באמת בלתי רגילים. עשרות ימי צילום, מאות שעות עריכה, יותר מעשור של תיעוד וליווי ואפשרויות מגוונות וגיוס כספים וכישלונות וריבים ומתחים ומגפה עולמית ומלחמה איומה ומאחורי כל הדבר הבלתי רגיל הזה, זה שדרש מבנאי ומשפחתו חשיפה גבוהה, אומץ וכנות - חי יוצר שלרגעים לאורך המסע המפרך היה נדמה שהתיעוד שלו יימשך לנצח נצחים ושאנחנו כקהל לא נזכה לראות אי פעם תוצר של זה. אני אישית מתישהו השלמתי עם העניין, פשוט ויתרתי והפסקתי לחכות. והנה, למרבה השמחה בסוף זה כן קרה, האפוס הדוקומנטרי ראה אור וגרף את כל תשומת הלב, ובצדק.

אבל מה שיותר מפליא בעיניי הוא דווקא התוצר הסופי. צברי בגדולתו השכיל להשאיר אותו מעט פרום בקצוות. היצירה לא נראית מדויקת עד דק, למרות הזמן הרב שעבדו עליה, אלא להפך. ואני כותב את זה כמחמאה כמובן. במשך הצפייה יש תחושה שדורון צברי פשוט השאיר מקום לקב״ה ביצירה שלו, מקום להבנה הזו שאי אפשר להמשיך לתעד לנצח, שצריך לשחרר, גם אחרי זמן כה רב, שצריך לנטוש, לנטוש לטובת כולנו. ולמסע הזה יש סוף טוב.