הנופלים מהציונות הדתית הם כמו ג'וקר במשחק קלפים - אפשר לנצל אותם לכל מטרה וצורך. קיצוני קפלן ישתמשו בהם כדי להוכיח שכל המגזר הוא חבורה של "משיחיים אוכלי מוות"; אנשי החינוך יזכירו אותם כדי להראות עד כמה מוצלחת העבודה שלהם; הפוליטיקאים מהמגזר ישתמשו בהם כדי להוכיח את תרומתם האדירה של הסרוגים לחברה הישראלית.
אבל השימוש הציני ביותר, גרוע אפילו מזה של הקפלניסטים, הוא של אלה המנופפים בשמירת המצוות שלהם ובלימוד התורה המעמיק שלהם כדי לחנך את החרדים: "הנה, תראו, אפשר גם ללמוד תורה וגם לשרת בצבא, ולא קורה כלום".
החבורה הזאת, שאם חייבים להשתמש בכינויים כדי להגדיר את הנמנים עליה אפשר לקרוא להם "ליברלים" או "לייטים", משתמשת בצדיקים שבחייהם ובמותם מסרו את נפשם למען עם ישראל כדי לנגח ציבור אחר. למה זה ציני? כי כשאותם הצדיקים היו בחיים, מי שמהללים אותם היום התייחסו אליהם ולאמונתם בזלזול.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
אם בזכות לימוד תורה רציני לוחם היה יוצא ממופע שזמרת שרה בו, החבורה הזו הייתה מוכיחה לו באותות ובמופתים שהוא מגזים, והייתה שואלת אותו: "כל כך קשה לך לשמוע חיילת שרה? אתה לא יכול לשלוט ביצרים שלך?". הוא מיד היה מוגדר כקיצוני, ומכונה במילת הגנאי המוחלטת "חרד"ל".
רק משום שהמתים לא יכולים לדבר, אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה - גם לנגח באמצעותם את החרדים ולגעור בהם, בסגנון "תראו את הלוחמים הצדיקים שנפלו, שהיו נאמנים לתורה לא פחות ואף יותר מבחור ישיבה בפוניבז'", וגם לנזוף בלוחמים הצדיקים החיים, ולדרוש מהם לבחור בין התורה ובין הערכים הליברליים המוחלטים שאין לערער עליהם. הלוחמים צריכים גם להיזהר במצווה קלה כבחמורה כדי להוכיח לחרדים שאפשר, וגם להפסיק להתלונן כשרוצים להכניס לוחמות לטנקים לצידם, או כששולחים אותם לפעילויות תרבות וחינוך שסותרות את עולם הערכים שלהם.
הם אוהבים את החרד"לים שלהם מתים, כי כך אפשר להשתמש בהם ביתר קלות. כשהם חיים הם באים בדרישות, מזכירים את הקשיים שיש להם בצבא, מסבירים את המאמץ לשמור על עולם הערכים ונלחמים על דרישות בסיסיות. אבל כשהם מתים, הם לא מדברים על "פרוגרס" או על "כפייה חילונית". כשהם מתים לא מזכירים שלהיות גם לוחם וגם צדיק זה אומר ליישר קו עם דרישה מתמדת לנאמנות להלכה בתוך מסגרת שלא תמיד רואה אותך, ולפעמים גם לחטוף אש מתוך המגזר שלך.
כשהם מתים זוכרים שהם סיימו מסכת בסוף הטירונות, אבל לא זוכרים שהם היו במבוכה כששלחו אליהם מד"סית. כשהם מתים זוכרים להם את החברות האמיצה עם כל החברים החילונים, ולא זוכרים איך נשרפו להם האוזניים כששמעו את הקללות ואת הדיבורים המלוכלכים.
בכלל, יש אנשים בחברה הישראלית שלא רואים בעיה אם בנשימה אחת הם יקראו להטלת עיצומים על חרדים שלא משרתים בצבא, ובאותה נשימה יזדעזעו אם יהיה בסיס שלא יהיו בו חיילות. בלי להתבלבל, הם רוצים אלפי חרדים שיגיעו לצבא, אבל תובעים במקביל שלא ישפיעו, לא ידברו, לא ידרשו ולא יתלוננו. עדיף שלא יראו אותם ולא ישמעו אותם יותר מדי.
הם רוצים שהצבא שלהם יישאר בדיוק כפי שהיה - אפילו כשייכנסו אליו עשרות אלפי החרדים שהם מייחלים כל כך לגיוסם. הנטל על החיילים ועל משפחות המילואים מעניין אותם מאוד, אבל רק עד שקצין לא ילחץ יד לחיילת או יגיד עם חייליו "שמע ישראל". את זה הם כבר לא יהיו מסוגלים לסבול. אז הם יזעקו ש"הפכנו לאיראן".
קובעי הטעם והערכים "הנכונים" למדו להריע לחובש הכיפה הסרוגה כשהוא עטוף בדגל בדרכו לקבורה, אבל לא מסוגלים לסבול אותו ואת אמונותיו כשהוא עטוף בטלית בדרך לטנק. הם רוצים את המסירות שלו בלי האמונה שלו, את הגבורה שלו בלי ההלכה שלו.
למרבה צערם, הלוחמים המסורים האלה הם עסקת חבילה. הם מוסרים את נפשם למען העם והארץ אך ורק כי הם יונקים מתורת ישראל. אי אפשר לקבל את ההסתערות שלהם בבוקר ולבזות את אמונתם בלילות.
מי שרוצה לקבוע איך ייראה הצבא, מוזמן להצטרף אליהם בשוחות ולא רק ללהג בפאנלים במכון הישראלי לדמוקרטיה או באולפני הטלוויזיה. אל תצפו שהם ימותו בזכות הערכים שלהם, ויחיו לפי הערכים שלכם.