חמש שנים אני כותב מדי שבוע בבמה הנכבדה הזו. לא פחות מ־262 טורים פרי עטי ירדו לדפוס, וגם עלו ממנו, בלי שאקבל כמעט שום אינדיקציה לרושם שהותירו במציאות. רק סביב טור אחד אני עדיין מקבל פניות ובקשות, לקבלה של עותק דיגיטלי או של הפניות והרחבות. כוונתי לטור שבו סיפרתי - בדיוק לפני שלוש שנים - על כך שלא קראנו לבתנו התינוקת שם בעלייה לתורה בבית הכנסת, אלא בטקס נתינת שם שקיימנו בלילה השישי מלידתה, לילה שנקרא "לילת סיתי" במסורת בני בבל.

וכך אכן תכננו לעשות. מיד במוצאי שבת, יומיים אחרי הלידה, הפצנו אפוא בקבוצות הווטסאפ המשפחתיות שהאירוע יתקיים ביום שלישי בערב. אבל ככל שהתקרב המועד הנקוב התקדרו השמיים, ואף יותר מהם פני החזאים, שצפו מזג אוויר הכולל סופות שלגים בהרי גוש עציון. ולאט־לאט הוברר שאם נקיים את האירוע במועדו – אחד ההורים לא יוכל להגיע.

כל האוכל הקנוי היה כבר קנוי, גם האוכל המוכן היה כמעט מוכן, והמתבגרת אפילו הביאה חברות שיעזרו לסדר. אבל האוכל לא היה העניין. לקנות ולבשל תמיד אפשר שוב. העניין היה שבאמת לא רצינו לדחות. הרי אילו היה מדובר בברית מילה, צצה ההשוואה הבלתי נמנעת, אף אחד לא היה מעלה על דעתו לדחות. זמן זה זמן וגמרנו. ודווקא כי אנחנו לא חלק אורגני ממסורת בני בבל, וידענו שאנחנו עושים פה משהו קצת חדש שאין לו בסיס חברתי או תורני מוצק, הרגשנו שהתזמון הוא קריטי. שהוא העוגן שאפשר להיתלות בו. אחרת מה ההצדקה לטרוח כל כך, שבוע אחרי לידה? ומה ההצדקה להטריח את בני המשפחה? ומצד שני, עלתה המחשבה, כן קריאת שם או לא קריאת שם, מה כל זה שווה לעומת כיבוד אב ואם?

תנועה של התחדשות יכולה לצעוד בשתי דרכים. הנטייה הטבעית שלה תהיה לפצות בנוקשות על היעדר השורשים. אפשר ללכת אחורה אל התנועה הסוציאליסטית והקומוניסטית, אבל גם קרוב יותר אלינו אפשר לראות שלפעמים תימצא דווקא אצל מי שאך אימצו אידאולוגיה מסוימת, דתית או פוליטית, נטייה להתעקש יותר על גבולות ועקרונות, מתוך תחושה שהם עדיין רופפים קצת. אחת הקביעות האהובות על הפמיניזם הרדיקלי היא "Well-Behaved Women Seldom Make History" (נשים ממושמעות כמעט שלא עושות היסטוריה). זה הגיוני ומתבקש. כשתנועה חדשה רוצה לתפוס את מקומה בתוך סדרים חברתיים ותיקים היא זקוקה למרפקים. וכבר לימדונו חכמינו: דברי סופרים צריכים חיזוק – ואין דברי תורה צריכים חיזוק.

אך יכולה גם להיות גישה אחרת. אפשר לראות בתנועה חדשה ונטולת שורשים דווקא הזדמנות להתנהלות גמישה יותר. המשל שהמשיל החזון איש לבן־גוריון, על העגלה הריקה שצריכה לפנות מקום לעגלה המלאה, נתפס עד היום כאחד העלבונות הכי צורבים כלפי החילוניות. אבל בהקשרים מסוימים הייתי דווקא רוצה לאמץ את התודעה של עגלה ריקה. לא עגלה חלולה ונבובה, אבל כן כזו שאינה גדושה עד תום. כזו שיש לה עוד רצון וצורך לקבל וללמוד ולנוע, והיא לא מפחדת לפנות מקום.

"לעומת הקביעות והביצרון שיש בחיובי הציבור", כותב הרב קוק על מי שמקבל על עצמו הנהגות חדשות מדעתו, "צריך להימצא בעניינים היחידים הללו, כל הרוך וההתמשכות לפי מצב היחיד ופרטי ענייניו בכל האפשר". והמבחן של חג או תענית שאדם מחדש לעצמו יהיה לדעתו דווקא ביכולת לדחות את הפעילות, "אם איננה מתאימה באותו יום לתכונתו המוסרית או החומרית". ובאותו יום, האירוע לא התאים. אז אף על פי שהתכוננו ורצינו, ואפילו כבר שלחתי על אודותיו טור לעיתון, בחרנו להמתין איתו להזדמנות אחרת.

בפרט נוסף לא דייקתי בטור ההוא לפני שלוש שנים. הזכרתי בו את השם שבחרנו לתת לתינוקת, עדיה, על שם העדיים שבהם עיטרו מלאכי השרת את ישראל בהר סיני כאות למחויבות הנצחית בינם לבין ה'. אבל אחרי שבחרנו לדחות את האירוע, ולהעדיף את שלום הבית והמשפחה על פני החלומות האידאליים הנוקשים, הרגשנו שמשהו עדיין קצת חסר. והחלטנו לצרף לו שם נוסף, שהולם מאוד את הילדה השובבה והמתוקה שחוגגת השבת שלוש וכניסה לגיל חינוך לתורה ולמצוות: אהבה.