לא רחוק היום שבו שורדי השואה כבר לא יהיו איתנו. זה לא עתיד רחוק או תיאורטי. בכל שנה נפטרים עשרות שורדי שואה, והיום שבו לא ישארו בינינו מי שיכולים לומר "אני הייתי שם" הולך ומתקרב.
כל עוד שורדי השואה איתנו, האחריות שלנו ברורה: להקשיב, לשמוע, ולתעד. אבל במקביל, האחריות האמיתית כבר מתחילה להתהפך. השאלה כבר איננה רק איך אנחנו מקשיבים להם - אלא מה אנחנו עושים ביום שבו הם כבר לא יהיו כאן: איך זוכרים בלי עדות חיה? איך שומרים על זיכרון בעידן מהיר, שבו הקשב קצר והכל מתחלף? ואיך מספרים סיפור ארוך, מורכב וכואב, בעולם שאין בו כמעט סבלנות להקשיב?
עוד כתבות בנושא
זיכרון הוא איננו דבר סטטי. הוא משתנה, מתעצב, מהמציאות, הקשרים היסטוריים, חוויות חיים ונקודות מבט. הזיכרון של העם היהודי הוא מה שמחבר אותנו לשורשים שלנו, לזהות שלנו, להיסטוריה שלנו. הזיכרון איננו סטטי - הוא דינמי - והוא דורש מאיתנו להיות אקטיביים. הזיכרון לא יישמר מעצמו. זה עלינו.
הכי מעניין
בשנים האחרונות יש עיסוק גדול בהנגשת סיפורי השורדים לדורות הצעירים. ההבנה שהקידמה הביאה לשינוי משמעותי באופן שאנחנו צורכים מידע היא אתגר גדול. באחד הפרויקטים שקיימנו יחד עם טיקטוק ישראל, ביקשנו מיוצרי תוכן לספר את סיפוריהם של שורדי שואה שכבר אינם איתנו בכמה דקות בלבד. לא כדי לפשט את השואה, אלא כדי לאפשר מפגש. יוצרי התוכן הנגישו את הסיפורים למאות אלפי צעירים וצעירות, בדרך רגישה, אישית ומותאמת לאופן שבו הדור הצעיר צורך תוכן היום. התגובות היו מרגשות במיוחד: נערים ונערות שכתבו שזו הפעם הראשונה שבה סיפור שואה נגע בהם באמת. לא כפרק בספר היסטוריה, אלא כסיפור אנושי. זה חיזק אצלנו הבנה עמוקה: הדור הצעיר לא אדיש לזיכרון - הוא פשוט מחכה שמישהו יגיש אותו אחרת. וזה עלינו לעשות את זה.
בשנתיים האחרונות אנחנו עובדים על פרויקט נוסף, מורכב ומרגש, בשיתוף Code for Israel. הפרויקט מבקש להתמודד עם אחד האתגרים הגדולים של זיכרון השואה כיום: עשרות אלפי העדויות המצולמות השמורות בארכיונים. רבות מהעדויות הללו נמשכות בין 7 ל-16 שעות. אלו אוצרות היסטוריים אדירים, אבל בפועל - רוב האנשים לא יצפו בהן במלואן. גם כשהן מונגשות ודיגיטליות, זו כבר לא הדרך שבה אנשים צורכים תוכן היום. וכאן עולה שאלה לא נוחה, אך הכרחית: אם העדויות קיימות - אבל כמעט אף אחד לא פוגש בהן - מה יעלה בגורל הזיכרון?
בשנה האחרונה נעשו מאמצים משמעותיים למצוא פתרונות טכנולוגיים שיאפשרו לקצר ולהנגיש את העדויות, בין היתר באמצעות שימוש אחראי ב-AI. העבודה הזו מתבצעת בזהירות גדולה, מתוך מחויבות עמוקה לנאמנות היסטורית ולשמירה על קולו של השורד. הטכנולוגיה אינה באה להחליף את הזיכרון, אלא לאפשר לו להמשיך לחיות. זו עבודה מורכבת, שמעוררת גם שאלות מוסריות. אבל הבחירה לא לעשות דבר - היא כבר בחירה בפני עצמה. וגם כאן - זה עלינו.
אנחנו הדור האחרון שפגש את שורדי השואה פנים אל פנים. הידיעה הזו מטילה עלינו אחריות כבדה - כלפי הילדים שלנו, הנכדים והנינים שיבואו אחרינו. הזיכרון לא יישמר אם נניח שהוא מובן מאליו.
זיכרון הוא פעולה. הוא בחירה. הוא אחריות.
ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה מתקיימים אלפי מפגשים בארץ ובעולם - בבתים פרטיים, במרחבים קהילתיים, בשגרירויות, בבסיסים צבאיים ובקמפוסים. אנשים מתכנסים כדי לשמוע את סיפורי השורדים - מפי השורדים עצמם, בני הדור השני והשלישי, וגם דרך עדויות מוקלטות.
אלו לא טקסים של עבר. אלו רגעים שבהם האחריות עוברת הלאה.
במציאות של מלחמה, פחד, עייפות, הצפה וריבוי קולות - הבחירה לזכור היא לא מובנת מאליה. ולכן היום, יותר מתמיד, המסר ברור: זה עלינו לבחור לזכור, זה עלינו לספר, וזה עלינו לוודא שהסיפור לא ייעלם.