על הגות יהודית בעקבות השואה נכתבו ספרים וחיבורים רבים, וכך גם על תנועת המוסר הליטאית, ואולם על החיבור בין השניים לא נכתב כמעט דבר. את החלל הזה ממלא כעת ספרו של הרב ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי, חוקר ותיק ומעמיק של עולם הישיבות הליטאי. לכליו האקדמיים של טיקוצ'ינסקי מצטרפת היכרות אינטימית מבפנים, כמי שגדל בישיבות המוסר והכיר מקרוב אישים שהנחילו לדור הצעיר את החינוך המוסרי ("מוסֶרניקים", כפי שכונו), ואף התחנך בעצמו בצל מערכת הערכים והמושגים של התנועה. ההיכרות הזו מוסיפה לספר לוויית חן של נימה אישית ורגשית, אך כזו שאינה מקלקלת את המבט החיצוני המקיף.
תנועת המוסר הליטאית, שנוסדה על ידי ר' ישראל סלנטר וטופחה על ידי תלמידיו וממשיכיהם, "משגיחים" ומורים רוחניים, הייתה תנועה חינוכית ורעיונית שהושפעה במידה רבה מתפיסות מודרניות בנות הזמן, וביקשה לעצב טיפוס חדש של תלמיד־חכם, מחונך ובעל שליטה ומודעות עצמית. השואה החריבה את ישיבות המוסר על רבותיהן ותלמידיהן, והציבה את שרידיהן בפני עולם חדש, שונה בתכלית מזה שבו גדלו.
חובה מנחמת | צילום:
מה עלה בגורלם של אנשי המוסר במהלך השואה, וכיצד הגיבו והתנהלו לאחריה? האם תהו על עקרונותיהם החינוכיים ועל הנחותיהם התיאולוגיות? האם חשו צורך בחשיבה מחודשת לאור האירועים? אסכולת המוסר של סלבודקה, למשל, נודעה כמי שהעלתה על נס את "גדלות האדם", האדם באשר הוא. כיצד התמודדו הסלבודקאים עם התפרצות החיה שבאדם, ועוד במחוזות המערב המתורבתים, שר' ישראל ותלמידיו נטלו מהם דוגמאות חיוביות? טיקוצ'ינסקי מראה בהקשר זה כי אתוס "גדלות האדם" עבר עדכונים בעקבות השואה; תחילה הוא צומצם ליהודים, ואז ליהודים דתיים ולבני תורה.
הכי מעניין
"השכל פשט את הרגל"
בשיח על תנועת המוסר מקובל להנגיד בין סלבודקה לנוברדוק, שדגלה ב"שפלות האדם", והרבתה להצביע על פחיתותו וקטנותו. בעיני כמה משרידיה של נוברדוק, תרבות הנגד הקיצונית שטופחה בה והמבט הדיכוטומי שלה על העולם, קיבלו דווקא אישוש נוכח מעשי הנאצים. טיקוצ'ינסקי סוקר כמה מן האישים המרכזיים של תנועת נוברדוק ואת התנהגותם בגטאות ובמחנות. הללו התבצרו בטריטוריה רוחנית משלהם, ובה בעת גילו נכונות ויכולת לעמוד בניסיונות הפיזיים והרוחניים בתעצומות נפש.
אחד מבכירי אסכולת נוברדוק היה ר' גרשון ליבמן, שארגן בגטו וילנה, כמו גם בברגן־בלזן, קבוצות ללימוד מוסר ולחיזוק בתורה. מיד לאחר המלחמה החל בניסיונות שיקום של רשת נוברדוק, בישיבות שהקים במחנות העקורים, ולאחר מכן בצרפת. אחד מתלמידיו ציטט בשמו את המשפטים הבאים, המופיעים בגב הספר: "מה למדנו מהמחנות? מה פעל הקב"ה בזה? להישאר אותו הדבר ולא להשתנות? אין זה רק כדי ללמדנו להיות עובד ה' אמיתי, לצפצף על כל העולם... הגרמנים, עַם התרבות, העם הנאור... מאלו דווקא יצאו הרוצחים הכי גדולים, מיתות משונות ואכזריות... השכל פשט את הרגל! אין שכל, חייבים ללכת בתמימות על דרך רצון ה'!".
מקום מיוחד תופס בספר הוויכוח האמוני הנוקב שהתגלע בין ר' גרשון ובין ידיד נעוריו מן הישיבה שהפך לסופר יידי חילוני, הלא הוא חיים גראדה. השניים נפגשו בפריז לאחר השואה, והמסה הספרותית שכתב גראדה כסיכום לוויכוח זה מיטיבה לתאר את התהום שבין אמונה לכפירה בעקבות השואה. היא מכילה את תמצית התפיסה היהודית החילונית של דור התקומה, וכנגדה את תמצית הטיעון המוּסֶרניקי הנוברדוקאי: "באו הגרמנים... תפסו אותי בזקני היהודי ומשכו את ראשי אל על... וציוו עליי להביט להם היישר בעיניים. אנוס הייתי להביט בעיניהם המרושעות ובעיני כל העולם. וראיתי כל מה שעבר עלינו. עכשיו יכול אני להביט בכל העבודות הזרות... ולהתבונן בכל תענוגות החיים, ולגביי לא יהיה בכך משום נסיון, מפני שלמדתי להכיר את פרצופו האמיתי של העולם".
סירב לבקש פיצויים
אסכולה מוסרית נוספת, קלם, נודעה בחינוך עצמי קפדני. לאחר השואה אבדה משנתה כמעט לחלוטין, וגם המעט שנותר נכחד עם לכתם לעולמם של אנשי קלם המובהקים. הספר סוקר את תגובותיהם של חניכי קלם, בהם ר' ירוחם ליבוביץ' ממיר, להופעת הנאציזם עוד בראשיתו, וכן את תגובותיהם ומעשיהם של קלמאים כמו הרבנים אליהו דסלר, יחזקאל לוינשטיין ואליהו לופיאן, לאחר ובעקבות השואה.
"אגודת נואמים צעירים" של תלמידי ישיבת סלבודקה בליטא, חנוכה תרע"ח (1917) | צילום:
יחסו לשואה של ר' מרדכי צוקרמן, איש מוסר וחניך קלם, ביטא את התפיסה הקלמאית במלוא עוצמתה. גם לאחר שאיבד את חבריו ומשפחתו וחווה ייסורים נוראים, ניהל ר' מרדכי פנקס של חשבון נפש שעיקרו הצדקת האל וראיית השואה כ"מידה כנגד מידה". זו לא הייתה תפיסה מן השפה ולחוץ; כאשר החלו השילומים מגרמניה, סירב צוקרמן להגיש בקשה כניצול, בטענה שתביעה כזו מבטאת חוסר אמונה. בעבור מאמינים היודעים כי השואה היא עונש מאת ה', אמר, "הקב"ה מכה אותנו כדי שנחזור בתשובה, הכיצד אפשר עוד לבקש על כך 'פיצויים'?!"
אל תגובותיהם של אנשי המוסר לשואה מצרף טיקוצ'ינסקי דיון בתגובות שנשמעו בעולם הישיבתי הליטאי בכללו. אנשי המוסר עצמם עסקו בשואה גם כאנשי תורה, ולצד הדגשים של בית המדרש המוסרי ביטאו תפיסות חרדיות רווחות, בהן למשל הצדקת האל והדגשת התפיסה שאיננו יכולים להבין את מעשיו, או ראיית השואה כעונש על מעשי העם, ובייחוד על תהליכי החילון וההתקרבות לאומות.
תגובה תיאולוגית חריפה מובאת בספר בשמו של ר' ישראל זאב גוסטמן, בעל "קונטרסי שיעורים". כאשר הרב גוסטמן סיפר לרב יצחק הרצוג, רבה הראשי הראשון של מדינת ישראל, על התלאות שעברו עליו וכיצד שרד, התפעל הרב הרצוג והתבטא שאלו ניסים מן השמיים. הרב גוסטמן, כפי שהעיד חתנו, הסתייג מן הדברים ואמר: "איזה נס זה כשהורגים ומענים מליוני יהודים? איזה נס זה שיהודים בולעים רעל כדי להתאבד והרעל אינו פועל?... איזה נס זה שאלפי יהודים עברו את כל הצרות וכל השואה ואחרי תום המלחמה מתו באלפיהם? אלא אין זה נס, אלא גזירה מן השמים. וכמו שיש גזירה מי ימות ומתי ימות, כמו כן יש גזירה מי יחיה ומתי יחיה ואפילו על כרחך אתה חי, ואפילו שלא כדרך הטבע".
כפי שכותב טיקוצ'ינסקי, הדברים מבטאים גישה אמונית עמוקה, ואף רציונליות ליטאית אופיינית. נדמה שהאמירה הזו רלוונטית גם בימינו, כאשר יש מי שמבקשים להצביע על ניסים בתוך הזוועות והאובדן שחווינו ב־7 באוקטובר ואחריו. אמירתו הנוקבת של הרב גוסטמן מאתגרת את הגישה הרווחת הזו.
הקְבלה נוספת לימינו מצאתי באמירה שמביא המחבר בשמו של ר' מרדכי פוגרמנסקי, דמות ייחודית של עילוי ליטאי מיוסר: "לא גרמנים אני רואה סביב... את פסוקי התורה אני רואה, כיצד מקיפים את הגטו סביב סביב". וכן: "האותיות יצאו ממסגרותיהן השחורות, ונכנסו לתוך החיים". אם תרצו, זוהי גרסה מוקדמת לדיבור הנפוץ בתקופתנו על "אירועים בסדר גודל תנ"כי", אם כי בהקשר שונה מאוד.
נְגיעֶס, גַדלֶס וקַטנֶס
בהספדו לגיסו ר' אברהם גרודזנסקי, המשגיח של ישיבת סלבודקה, התבטא ר' יעקב קמנצקי, מגדולי התורה הנודעים של יהדות ארה"ב: "כאשר הנאצים ימ"ש רצחו את גיסי, תנועת המוסר נפחה רוחה יחד עמו". ואכן, דוברים רבים מכל קצווי הקשת, בהם חוקרים ורבנים, כבר ספדו לתנועת המוסר הליטאית והניחו אותה במוזיאון יהדות מזרח אירופה. גם בישיבות רווחת הלצה כי "סדר מוסר" המתקיים עד היום, הוא בעצם חצי שעת דומייה לזכרו של ר' ישראל סלנטר.
בחלקו האחרון של הספר מציע המחבר כמה תובנות המאתגרות את התפיסה השגורה הזו. שנים רבות לאחר שנדמה כי תנועת המוסר חלפה מן העולם, הוא מצביע על השפעותיה הגלויות והסמויות על עולם הישיבות הליטאי עד ימינו. לדבריו, מערכת הערכים שיצרה תנועת המוסר עדיין מצויה בתשתית האידיאולוגית של הישיבות הליטאיות, ומזינה את החוויה הדתית של רבים מבוגריהן. בין השאר הוא מצטט מונחים מוכרים שיסודם בתנועת המוסר, בהגייה הליטאית שהוטמעה בישיבות: מידֶס (מידות, כלומר, העיסוק בתיקונן); שטַייגן (שגשוג בלימוד התורה); עלִיֶה וירידֶה; בעל מדריגֶה; מה מצבו ברוּחְנִיֶס (רוחניות)? הרי יש לו יֵצֶרְהוֹרֶה (יצר הרע), וכל השאלות הכפרניות שלו נובעות רק מתַּיְוֶס (תאוות); גם כשהוא משתדל הוא מלא בנְגיעֶס (נגיעות); צריך לחשוב בגַדלֶס (בגדלות) ולא בקַטנֶס (בקטנות).
הביטויים הללו אינם בגדר מליצות גרידא, אלא מכוננים מערכת מושגית שלמה. לצד זאת, קיימים גם מעגלים פנימיים שבהם ממשיך המוסר להציב יעדים רוחניים, ואף לאגד סביבו חבורות אזוטריות העוסקות בעבודה נפשית פנימית, בלימוד מוסר ובתיקון המידות לפי שיטתם של ר' ישראל סלנטר וממשיכיו. קבוצות אלו משמשות מצפן דתי ומופת בעבור החברה הליטאית כולה.
לטענת המחבר, בעקבות השואה שינה המוסר הליטאי את המיקוד, ותחת "תיקון אדם", קרי חינוך קפדני ליחידים, הוא פנה ל"תיקון עולם" חרדי אם תרצו, היינו לעיצוב תודעת קולקטיב, שבאה בין השאר בדמות ה"השקפה" הליטאית־חרדית. בסוף הספר מופיע לקסיקון ביוגרפי לעשרות אישים שעסקו בהעברת רוח תנועת המוסר אל הדור שלאחר השואה.
לסיכום, לפנינו מחקר תיעודי חשוב הניצב בצומת שבין שני נושאים מרכזיים: ההתמודדות האמונית לאחר השואה, ועולמן של ישיבות המוסר הליטאיות לפני השואה ואחריה. כל זאת בסגנון רהוט וקולח, ובעריכה מוקפדת.