אם הייתם מטיילים בטיימס סקוור בתחילת שנות התשעים, לא הייתם רואים את המסכים הנוצצים, התיירים המחייכים או את בובות הענק של דיסני. סביר יותר להניח שהייתם רואים נרקומנים ובעיקר - פחד בעיניים. ניו יורק של אותם ימים כונתה "התפוח הרקוב". היא הייתה עיר במצב של פשיטת רגל מוסרית וכלכלית.
בשנת 1993, העיר שעמדה בלב ליבה של הליברליזם האמריקני, המעוז הדמוקרטי החזק ביותר, עשתה את הבלתי יאמן. התושבים, אלו שרגילים להצביע באופן אוטומטי ל"חמור" הדמוקרטי, הלכו לקלפי ובחרו ברודולף ג'וליאני, רפובליקני קשוח, לתפקיד ראש העיר. זה לא היה רומן פוליטי - זו הייתה קריאה לעזרה.
עוד כתבות בנושא
המצב היה קטסטרופלי. בשנת 1990 נרשמו בעיר 2,245 מקרי רצח - שיא כל הזמנים. בכל יום נרצחו בממוצע שישה ניו יורקרים. הרכבת התחתית הייתה רולטה רוסית, והכלכלה דשדשה תחת נטל של מיסים גבוהים, בריחת עסקים וגירעון תקציבי של 2.3 מיליארד דולר. ג'וליאני, שהגיע מרקע של תובע פדרלי חסר פשרות שרדף את המאפיה ואת עברייני הצווארון הלבן בוול סטריט, הגיע עם טיקט פשוט: הוא לא בא להיות פוליטיקאי, הוא בא להיות מנכ"ל של חברה כושלת.
הכי מעניין
שוטרים בניו יורק תופסים חשוד בפשע בשנות ה-80 | צילום: AP
הפילוסופיה הניהולית שג'וליאני הביא לסיטי הול לא הייתה לקוחה מספרי מדע המדינה, אלא מבית הספר למנהל עסקים. התפיסה הייתה שהעירייה היא ספק שירותים, והתושבים הם לקוחות שכרגע מקבלים מוצר פגום במחיר מופקע. כדי לתקן את זה, הוא נדרש להשתמש בארגז הכלים הקפיטליסטי: התייעלות, תחרות, מדידה ושקיפות.
הצעד הראשון היה טיפול בשומן המיותר. ג'וליאני הבין שהמגזר הציבורי בעיר התנפח למימדים מפלצתיים, עם אלפי עובדים שחלקם הגדול היה מיותר או לא יעיל. בניגוד לקודמיו שחששו מוועדי העובדים החזקים, ג'וליאני קיצץ כ-20,000 משרות במגזר הציבורי. הוא לא עשה זאת מתוך אכזריות, אלא מתוך הבנה שכל דולר שהולך למשכורת מיותרת הוא דולר שלא הולך לניקיון הרחובות או לחינוך.
אך הקיצוץ היה רק ההתחלה: ג'וליאני הכניס לעירייה תפיסה של הפרטה ותחרות. הוא מכר נכסים עירוניים שלא הניבו רווח, כמו תחנת הרדיו העירונית WNYC וערוץ הטלוויזיה העירוני. הוא פתח שירותים עירוניים לתחרות מול המגזר הפרטי, מה שחייב את מחלקות העירייה להתייעל כדי להצדיק את קיומן. המסר היה חד: לעירייה אין זכות לספק שירותים אם היא עושה זאת גרוע יותר מהשוק החופשי.
היציאה מתחנת הרכבת התחתית במנהטן, ניו יורק | צילום: AFP
המהפכה המשמעותית ביותר, וזו שהפכה למודל עולמי, התרחשה דווקא במשטרת ניו יורק (NYPD). ג'וליאני והמפכ"ל שלו, ביל ברטון, הטמיעו מערכת ניהול בשם CompStat. עד אז, המשטרה פעלה כמו בירוקרטיה מסורבלת - מגיבים לקריאות, ממלאים דו"חות והולכים הביתה. CompStat שינתה את הדיסקט: המשטרה התחילה לפעול כמו תאגיד מכירות אגרסיבי.
המערכת מיפתה את הפשיעה בזמן אמת. מפקדי תחנות נדרשו להתייצב לישיבות שבועיות ולהסביר את המספרים בגזרה שלהם. אם הפשיעה עלתה, המפקד נדרש לתת הסברים. אם הוא לא סיפק תוצאות - הוא פוטר או הועבר תפקיד, בדיוק כמו מנהל סניף כושל ברשת קמעונאית. האחריותיות (Accountability) הפכה לשם המשחק. המשטרה הפסיקה "להגיב" לפשיעה והתחילה "לנהל" אותה.
במקביל, ג'וליאני אימץ את "תיאוריית החלונות השבורים" של הוגי הדעות וילסון וקלינג. התיאוריה גורסת כי הזנחה סביבתית ועבירות קלות משדרות מסר ש"אין בעל בית", מה שמעודד פשיעה חמורה יותר. אם לא מתקנים חלון שבור בבניין, תוך זמן קצר כל החלונות ישברו. ג'וליאני הורה למשטרה לאכוף באגרסיביות עבירות "איכות חיים": קפיצה מעל שערי הרכבת התחתית, גרפיטי, עשיית צרכים ברחוב, והתופעה הידועה לשמצה של "מנקי השמשות" (Squeegee Men) - אותם בריונים שהיו כופים שירותי ניקיון על נהגים ברמזורים.
הביקורת הייתה קשה. טענו שהוא נטפל לחלשים, שהוא הופך את העיר למדינת משטרה. אבל הנתונים סיפרו סיפור אחר, סיפור של הצלחה מסחררת שאי אפשר להתווכח איתה. המספרים שזרמו ממערכות ה-CompStat היו לא פחות מנס כלכלי-חברתי.
בין השנים 1993 ל-2001, מקרי הרצח בניו יורק צנחו בשיעור בלתי נתפס של כ-66 אחוזים, מ-1,946 מקרים בשנה ל-642 בלבד. הפשיעה הכללית ירדה ב-56 אחוזים. ניו יורק הפכה מהעיר הגדולה המסוכנת ביותר בארה"ב לעיר הגדולה והבטוחה ביותר.
הביטחון ברחובות היה הדלק שהניע את המנוע הכלכלי - והתיירים חזרו בהמוניהם: בשנת 1994 ביקרו בעיר כ-24 מיליון תיירים, ועד שנת 2000 המספר זינק ל-36 מיליון. ערכי הנדל"ן נסקו, ועסקים חדשים נפתחו בכל פינה שפעם נחשבה מסוכנת.
ג'וליאני טיפל גם ב"מדינת הרווחה" שהתפתחה בתוך העיר. הוא הטמיע מדיניות קשוחה של "רווחה לעבודה", מתוך תפיסה קפיטליסטית שקצבה ללא תמורה יוצרת תלות ועוני דורי. הוא דרש ממקבלי קצבאות כשירים לעבוד או להכשיר את עצמם בתמורה לכסף. התוצאה? מספר מקבלי הקצבאות בעיר נחתך בחצי, מכ-1.1 מיליון איש לכ-500 אלף. מאות אלפי אנשים חזרו למעגל העבודה והיצרנות.
מבחינה פיסקאלית, ג'וליאני ירש גירעון של 2.3 מיליארד דולר. הוא סיים את הקדנציה עם עודף תקציבי, לאחר שקיצץ מיסים במיליארדי דולרים כדי לעודד צמיחה עסקית. הוא הוכיח את "עקומת לאפר" הלכה למעשה: כשמורידים מיסים ויוצרים סביבה עסקית בטוחה, ההכנסות של העירייה דווקא עולות בגלל הגידול בפעילות הכלכלית.
חגיגות השנה החדשה בטיימס סקוור בניו יורק. היפוך מוחלט | צילום: AFP
הסיפור של ניו יורק תחת ג'וליאני הוא יותר מסיפור הצלחה מקומי. הוא משל אוניברסלי לכוחה של גישה כלכלית-ניהולית. הוא הוכיח שהקפיטליזם אינו רק שיטה לחלוקת משאבים או לניהול בורסה - הוא מתודולוגיה של מצוינות. כשאנחנו דורשים מעובדי ציבור דין וחשבון כמו במגזר הפרטי, כשאנחנו מבינים שתמריצים עובדים, וכשאנחנו לא מפחדים למדוד תוצאות - אנחנו יכולים לשקם גם את המערכות הרקובות ביותר.
ג'וליאני לא היה קוסם, והאישיות שלו הייתה שנויה במחלוקת, אבל הוא היה המנהל שניו יורק הייתה צריכה. הוא לקח עיר שוויתרה על עצמה והזריק לה דנ"א של תאגיד מצליח. הוא הראה שכאשר מנקים את הרחובות (תרתי משמע) ונותנים לאנשים ביטחון וחופש כלכלי, "היד הנעלמה" עושה את השאר, והופכת עיר של פשע וייאוש למגדלור של העולם המערבי.
ממליץ לכם לקרוא את הספר "מנהיגות" של ג'וליאני שם הוא מפרט בצורה יפה וסיפורית את האתגרים כראש עיריית ניו יורק, על ההתמודדות המורכבת במתקפת ה-9/11 וגם על המאבק הפרטי שלו במחלת הסרטן.