הקצבייה של אדם סמית'
בשנת 1776, בעוד המהפכה האמריקנית משנה את סדרי העולם הפוליטי, פילוסוף סקוטי בשם אדם סמית' שינה, אולי לנצח, את האופן שבו אנו חושבים על כסף. בספרו המונומנטלי "עושר האומות", סמית' הציג רעיון שנדמה פשוט אך חתרני: "לא מרוב טוב לבו של הקצב, מכין הבירה או האופה אנו מצפים לקבל את ארוחת הערב שלנו, אלא מתוך התחשבותם באינטרס האישי שלהם".
במילים אחרות, כולנו אנוכיים במידה מסוימת. אנחנו פועלים כדי לשפר את מצבנו. אבל, וזה האבל הגדול של סמית', כשמניחים לכל האנשים האנוכיים האלה להתחרות ביניהם בשוק חופשי, יש "יד נעלמה" (Invisible hand) שמכוונת את הפעולות האנוכיות הללו לכדי טובת הכלל. הקצב שרוצה להרוויח יותר, ישחיז את הסכינים שלו וימכור בשר טוב יותר. האופה שרוצה לגבור על המתחרה ממול, יקום מוקדם יותר לאפות לחם טרי יותר. והתוצאה? החברה כולה מקבלת בשר איכותי ולחם טרי, לא מתוך אלטרואיזם, אלא מתוך אגואיזם תחרותי.
זהו לב ליבו של הרעיון הקפיטליסטי. נשמע פילוסופי ומעט מיושן? בואו נקפוץ 250 שנה קדימה, היישר לוול סטריט, ונראה כיצד הרעיון הזה מתממש בצורה המדויקת והמרהיבה ביותר במדד אחד ספציפי: S&P 500.
הכי מעניין
פסל בדמותו של אדם סמית' בסקוטלנד | צילום: שאטרסטוק
היכרות עם הזירה: מדד ה-S&P 500
רבים שומעים את השם "S&P 500" וחושבים שמדובר במועדון VIP אקסקלוסיבי של 500 החברות המגניבות באמריקה. האמת הרבה יותר אכזרית ומעניינת. זהו אינו מועדון חברים, זוהי "ליגת האלופות" של הכלכלה.
המדד, שהחל את דרכו בצורתו המודרנית ב-1957, לא סתם מכיל את 500 החברות הגדולות ביותר הנסחרות בארה"ב. הוא מתחזק את הרשימה הזו בקנאות. ועדה מיוחדת בוחנת את הרכב המדד מדי רבעון. היא לא עושה הנחות סלבס ולא מחלקת כרטיסי חבר של כבוד. המטרה שלה היא אחת - להשיא תשואה גבוהה יותר למשקיעים.
הקריטריונים נוקשים: החברה צריכה להיות רווחית (לפחות בשנה האחרונה), גדולה מספיק (מבחינת שווי שוק), ובעלת סחירות גבוהה. ומה קורה כשחברה מפסיקה לעמוד בסטנדרטים? כשהיא "מזייפת"? היא פשוט נזרקת החוצה. בלי רחמים. ובמקומה נכנסת מיד חברה אחרת, רעבה יותר, חדשנית יותר ורווחית יותר, שרק חיכתה להזדמנות לתפוס את מקומה.
כאן בדיוק אנו רואים את "היד הנעלמה" של סמית' מקבלת גוף ושם. מדד ה- S&P 500 הוא לא אוסף פסיבי, הוא מנגנון אקטיבי של תחרות מתמדת. הוא התגלמות היעילות הקפיטליסטית.
הבורסה האמריקנית בשנות ה-40 | צילום: AP
"הרס יצירתי" בפעולה
הכלכלן הדגול ג'וזף שומפטר, שפעל בתחילת המאה ה-20, טבע מונח גאוני: "הרס יצירתי" (Creative Destruction). שומפטר טען שהקפיטליזם לא מתקדם בצורה ליניארית ונעימה, אלא בהתפרצויות אלימות של חדשנות. טכנולוגיה חדשה נולדת, והורסת לחלוטין את הישנה. המכונית הרסה את תעשיית כרכרות הסוסים, המחשב האישי הרס את מכונות הכתיבה.
ה-S&P 500 הוא תיאטרון ההרס היצירתי הגדול בעולם. אתם זוכרים את קודאק, שהמציאה את המצלמה הדיגיטלית אבל פחדה לפתח אותה כדי לא לפגוע בעסקי הפילם שלה? היא הייתה פעם מניה ענקית והיום היא לא קיימת. אתם זוכרים את בלוקבסטר, שצחקה על נטפליקס? אחת פשטה רגל, השנייה היא מעצמה במדד.
בכל פעם שחברה כמו אנרון (הונאה), ליהמן ברדרס (ניהול כושל), או אפילו ענקית ותיקה כמו ג'נרל אלקטריק (שפשוט איבדה כיוון) נזרקת מהמדד, זו לא טרגדיה - זו התייעלות. זהו הניקוי האורגני שהשוק עושה לעצמו. במקומן נכנסו מפלצות יעילות כמו אפל, גוגל, אמזון ומיקרוסופט, ששינו את חיינו והניבו ערך אדיר. המדד, אם כן, הוא מנגנון הישרדותי-דרוויניסטי: הוא מבטיח שרק החזקים, המהירים והמסתגלים ביותר נשארים בפסגה.
התשואה במדד ה-S&P 500 | צילום: Google Finance
המספרים לא משקרים
כל הפילוסופיה הזו יפה, אבל האם היא מחזיקה כסף? התשובה, באופן די מדהים, היא כן.
בואו נסתכל על 20 השנים האחרונות (בערך מסוף 2004 עד סוף 2024). התקופה הזו הייתה הכל חוץ מרגועה. היא כללה את משבר הסאב-פריים של 2008, שהיה המשבר הפיננסי הגדול ביותר מאז השפל הגדול, ואת מגפת הקורונה ב-2020, שעצרה את העולם מלכת. שתי מפולות אדירות.
ובכל זאת, למרות כל הטלטלות הללו, התשואה השנתית הממוצעת של מדד S&P 500 (כולל דיבידנדים) ב-20 השנים האחרונות עומדת על כ-9.8%. מי שהשקיע 100,000 שקל במדד בתחילת 2005, והתעלם מכל רעשי הרקע, המשברים והנביאים השחורים, היה יושב היום על קרוב ל-650,000 שקל.
זה לא קסם. זה פשוט הכוח של הקפיטליזם התחרותי. כשהחברות החלשות נופלות במשבר (ומועפות מהמדד), החברות החזקות שורדות, קונות את המתחרים שלהן בזול וצומחות אפילו יותר כשהשוק מתאושש. המדד פשוט מבטיח שאתה תמיד מחזיק בסל המניות של השורדים, של המנצחים.
"עושר העמים והכלכלה הקפיטליסטית" לפי אדם סמית' | צילום: נוצר באמצעות Gemini AI
המסקנה: להשקיע ביד הנעלמה
הגאונות של ה- S&P 500 היא שהוא לא מנסה להיות חכם יותר מהשוק. הוא לא מנסה לנחש מי תהיה אפל או אנבידייה הבאה. הוא פשוט מחכה שאפל הבאה תוכיח את עצמה, תהפוך לרווחית וענקית, ורק אז הוא מכניס אותה פנימה, על חשבון חברה שאיבדה את הרלוונטיות שלה.
זו הסיבה שהמדד הפך ל"מדד הייחוס" (Benchmark) שכל מנהל השקעות בעולם מנסה לנצח (ורובם, אגב, נכשלים).
בפעם הבאה שאתם שומעים דיונים סוערים על "קפיטליזם חזירי" או על "השוק המנופח", זכרו את הקצבייה של אדם סמית'. השקעה פסיבית בקרן מחקה S&P 500 היא לא הימור על חברה ספציפית. היא אקט פילוסופי. זוהי הבעת אמון בתחרות, בחדשנות, בהרס היצירתי, וברעיון הפשוט שבטווח הארוך, האנוכיות המתועלת של מיליוני אנשים מובילה ל"עושר האומות".
אדם סמית' כנראה היה חותם על זה.
עוד כתבות בנושא
