גלי יושבת על הרצפה, רגליה פרושות לצדדים, ומרכיבה פאזל של נסיכות. הלשון שלה בולטת מעט מקצה השפתיים כמו שתמיד קורה כשהיא מרוכזת. היא בוחרת את אחד החלקים ומנסה לחבר אותו לחלק אחר. מסובבת, מנסה שוב, וכשלא מצליח לה היא מעיפה מבט למטבח והעיניים שלה נתפסות במגבת שנפלה על הרצפה אגב פרץ רוח שהגיח מהחלון.

באותו רגע הפאזל כבר לא קיים. היא קמה, לוקחת את המגבת, מוציאה בובה עירומה מהמגירה ומתחילה לגרור אותה לאמבטיה. "מקלחת!" היא מכריזה בשמחה ומושיבה את הבובה על השרפרף, מושכת שליכט סבון ידיים ומתחילה לשפשף אותה בעדינות.

אני בתוך הנייד, מלכסנת אליה מבט חצי משגיח אגב ניסיונות להגיש את הדו"ח השנתי למס הכנסה, וכל זה קורה בזמן שהמחשב בכלל מתנגן על פודקאסט שנתקלתי בו במקרה. באותה שעה בדיוק, במרחק של אלפי קילומטרים ביערות הגשם של דרום הודו, אנשי הניאקה קמים לבוקר חדש. הם לא יודעים מה היום מביא להם. הם גם לא מנסים לדעת. מישהו מציע ללכת לליקוט. מישהי אומרת שהיא תישאר היום במחנה. אחר מחליט ללכת לבקר קרובי משפחה. אין דאגות, אין תכנון מורכב, אין רשימות מטלות. אם נגמר האוכל הטעים במקום אחד, הם עוברים לגור במקום אחר.

ד"ר דני נווה, אנתרופולוג ישראלי, חי איתם במשך שנה שלמה. כשהוא פגש אותם הם היו בתקופת מעבר נדירה - חלקם עדיין ציידים־לקטים טהורים, אחרים כבר עברו לחקלאות ולגידול חיות. תקופת מעבר כזאת היא תופעה נדירה להפליא בעולם האנתרופולוגיה, הזדמנות לראות את השינוי שעברה כל האנושות לפני אלפי שנים.

מה שהוא גילה שם יכול ללמד אותנו על המעבר התודעתי שעברנו כמין, מחיים של מיידיות ונוכחות מלאה לחיים של תכנון מתמיד, מהרגע הנוכחי לדאגה לעתיד. ברגע שהם כבר מתחילים להשיג לעצמם פרה או תרנגולת הם עפים מאותו מצב תודעתי, מספר נווה, הם מאכלסים יותר את העתיד והעבר והרבה פחות את הרגע הזה.

כי מה זה אומר פרה? זה אומר שצריך לדאוג לה למזון. זה אומר שיש לך נכס שמישהו עלול לרצות. זה אומר שאתה צריך לחשוב על מחר - האם יהיה מספיק מרעה? זה אומר שאתה צריך לזכור את אתמול - האם השקיתי מספיק? זה אומר תכנון, דאגה, חרדה. אותה פרה, שנועדה לתת להם ביטחון ולהבטיח את העתיד, למעשה מחבלת בו.

גלי עדיין יודעת לחיות כמו הניאקה לפני הפרה. כמו שכל הילדים יודעים. הפאזל, המגבת, הבובה, המקלחת - אלו לא משימות ברשימת מטלות, אלו החיים עצמם, בכל רגע ורגע. פעם ידענו את זה כולנו. היינו גלי. ישבנו על הרצפה ובנינו מגדלים מקוביות ופתאום הבחנו בפרפר מחוץ לחלון ופשוט הלכנו אחריו. העולם היה מלא בניסים קטנים שהתרחשו ממש פה, כאן ועכשיו, וידענו איך לתפוס אותם. ואז בא העולם הבוגר והציע לנו פרות. הרבה פרות. הוא קרא להן השכלה, קריירה, ביטוח, פנסיה, משכנתא, תיק השקעות. והוא הבטיח לנו שאם רק נדאג להן מספיק טוב אז בעתיד, כן בעתיד, נוכל סוף־סוף להתחיל לחיות. נוכל להיות שמחים. יהיה לנו זמן ליהנות. רק שהעתיד הזה אף פעם לא מגיע. כי כשמגיעים אליו הוא כבר הופך להווה והמבט שלנו הולך לעבר העתיד הבא.

בודהה הבין את זה לפני אלפי שנים במשל שני החיצים. החץ הראשון, הוא אמר, הוא הכאב הפיזי או האירוע הקשה, זה החלק הבלתי נמנע של החיים. אבל החץ השני הוא התגובה שלנו. המחשבות על "למה זה קרה לי", "איך אני אמורה להתמודד עם זה", "מה יהיה עכשיו". ברגע שאנחנו זולגים מההווה לאשמת העבר או לדאגה העתידית, שם נולד הסבל שלנו.

יש משהו מוזר בסבל, כמעט מפתה. הסבל הוא התירוץ המושלם לחיות מחוץ לחיים שלנו. כשאנחנו סובלים אנחנו חסרי אונים, וחוסר האונים הזה פוטר אותנו מהרגע הנוכחי ומכל מה שהוא דורש מאיתנו. אנחנו משכנעים את עצמנו שהדאגות שלנו הן הוכחה שאנחנו אחראיים, שתכנון הוא סימן לבגרות, שחרדה מהעתיד היא ראיה לכך שאנחנו "על הדברים".

אבל גלי שלי עדיין על הרצפה עם הבובה והמגבת. והיא יודעת משהו שהמבוגרים ישכיחו ממנה ככל שתגדל - שהחיים קורים רק כאן, רק עכשיו, ושהדבר היחיד שאי פעם באמת היה לנו הוא הרגע הזה בלבד.

rachelm@makorrishon.co.il