אין דבר שמרגיז את אוהבי צ'רצ'יל יותר מאשר ציטוטים שקריים שלו. אתם רוצים לשדך לאדם מפורסם משפט שמוצא חן בעיניכם? יחסו אותו למרק טוויין, אבל עזבו בשקט את צ'רצ'יל. לכן קצת התרגזתי בשבוע שעבר כאשר שמעתי שוב את הסיפור המסולף, כאילו בזמן המלחמה באו לצ'רצ'יל והציעו לו לקצץ בתקציבי התרבות והאמנות, וצ'רצ'יל ענה: "אם כך, בשביל מה אנחנו נלחמים?"

הסיפור השקרי הזה נשלף מהבוידם כאשר נודע שהשר מיקי זוהר ביטל או השעה עשרות פרסים ממלכתיים באמנות ובתרבות. לא לגמרי הבנתי מה רוצה זוהר להשיג במאבקו בפרסים הללו, אבל קול הזעקה הנזעם שהקימו האמנים ודובריהם מעורר אותי להציב בפניהם שאלה: על מה לדעתכם מגיעים לכם הפרסים הללו?

את השאלה הזו אפשר לנסח בכמה רמות. ברמה הפילוסופית הציג אותה באמצע המאה ה־20 מבקר הספרות ג'ורג' סטיינר: "אנו באים אחרֵי. אנו כבר יודעים שייתכן שאדם יקרא גתה או רילקה בערב, ינגן באך ושוברט, וילך לעבודת יומו באושוויץ בבוקר. כיצד משפיעה ידיעה זו על הספרות ועל החברה, על התקווה שהפכה כמעט לאקסיומה, שהתרבות היא כוח המחולל הומניות?". סטיינר לא הרפה מהשאלה הזו: "אנשים שבכו בגלל ורתר או שופן התהלכו אדישים בתוך גיהינום עלי אדמות... יש לנו מעט מאוד ראיות מוצקות לכך שלימודי ספרות מעשירים את תפיסתנו המוסרית".

אבל גם אם איכשהו נצלח את השאלה המופשטת הזו, גם אם נתעקש לטעון שתרבות מעולה, ספרות גאונית ואמנות איכותית הופכות אותנו לאנשים טובים יותר, עדיין נצטרך לענות על שתי שאלות אחרות, הנוגעות לכאן ולעכשיו: האם בישראל של היום יש הרבה תרבות, ספרות ואמנות מעולות כאלו? ואם כן – למה כמעט אף אחד לא יודע על זה? למה השפעתן על המרחב הישראלי קרובה לאפס?

בעבר היו בישראל אנשי רוח משפיעים, שהתנשאו כמגדלור בחברה הישראלית. כל ישראלי משכיל קרא את השירים של אלתרמן, עמיחי וזך, את הפילוסופיה של בובר וליבוביץ ואת הרומנים של עגנון ועוז. איפה האלתרמן והעגנון של המאה ה־21? נדמה לי שהיום יש רק סוג אחד של אנשי תרבות וסוג אחד של אנשי רוח שמשפיעים מאוד על השיח הישראלי. בתחום התרבות מדובר במוזיקה פופולרית. מתי בפעם האחרונה שמעתם מישהו מצטט משורר ישראלי צעיר שלא הולחן? כולם מצטטים רק את השירים שמושמעים בספוטיפיי. אלו לא רק הטקסטים שמופיעים על חולצות סוף מסלול, אלא גם השורות שאנשים משכילים זוכרים ומצטטים ומנסחים על גבן משחקי מילים. ובדרך כלל גם הטובים שבפזמונאים הללו אינם נעמי שמר, והמוצלחים שבפזמוניהם אינם ירושלים של זהב. בהיעדר משוררים גדולים מסתפקים הישראלים בפזמונאים בינוניים, והשירים הללו הפכו לפסקול של חיינו. אין לי שום תלונה כלפי היוצרים הללו, כי גם אני יוצר בתחומים שמעניינים אותי, ואני עוד יותר בינוני מהם. אף אחד לא יודע איך לגדל יוצרים גאוניים, ואפשר רק להצביע על חסרונם המדאיב.

בקצה ההפוך של עולם הרוח, בקוטב הסנובי שלו, יש אנשי רוח שמשפיעים באופן עמוק על החברה הישראלית, והם המשפטנים. הם אלו שמנהלים את חיינו היום לא רק במישור המעשי, אלא גם ברמה הרוחנית. אין איש רוח ישראלי שהשפעתו מתקרבת ביובל השנים האחרון לזו של פרופ' אהרן ברק. ואני לא מדבר על השפעה משפטית ופוליטית, אלא על דומיננטיות רעיונית: מדהים עד כמה תאוריית "הדמוקרטיה המהותית" של אהרן ברק מכוננת את גבולות ההגות בישראל עד היום הזה. העובדה הזו עגומה ומדאיבה, לא רק בגלל העמדות הספציפיות של ברק, אלא גם בגלל המגבלות המהותיות של החשיבה המשפטית. משפטנים יכולים להיות אנשים עמוקים ונהדרים, אבל עולם המשפט מקיף רק זווית מצומצמת של אישיותנו. כאשר קבע אהרן ברק כי "מלוא כל הארץ משפט", וכאשר כולנו נהינו אחריו ואחרי חקייניו הרבים והפכנו אותם למורי הדור, רוששנו מאוד את עולמנו הרוחני.

אולי באמת פרסי התרבות חשובים, ולא טוב שהשר זוהר השעה אותם. הסוגיה הזו פחות מעניינת אותי, כי שום פרס לא יחפה על הבינוניות של עולם הרוח והתרבות שלנו. כפי שאמר מרק טוויין, ספר גדול לא צריך פרסים; ספר גדול באמת הוא בעצמו הפרס.

motzash.navon@gmail.com