אם לא הייתם בקשב צמוד לחדשות בין-לאומיות ביומיים האחרונים, ייתכן שפספסתם את המשבר העולמי שפרץ ומיד דעך על מדפי הקרח של גרינלנד. רק לפני יומיים הברית הטרנס-אטלנטית נראתה על סף פיצוץ. נשיא ארה"ב איים בכיבוש צבאי, השית מכסים על בעלות ברית, ומנהיגי אירופה נראו כמי שנערכים למצור. והנה, כשהשמש שקעה על דאבוס המושלגת אתמול בערב, המשבר התפוגג כלא היה. דונלד טראמפ הכריז על "מסגרת לעסקה פנטסטית", המכסים בוטלו, והאירופים נשמו לרווחה.
מה קרה שם? האם טראמפ "התקפל" כפי שאולי היה ניתן להבין? כנראה שלא. מה שראינו השבוע היא הדגמה אלימה, אך אפקטיבית להחריד, של "אומנות העסקה" של טראמפ בגרסתה הגיאופוליטית. טראמפ דרש את גרינלנד; אירופה הזדעזעה; טראמפ שלף את האקדח; ואירופה מיהרה לשלם. ארצות הברית אולי לא יכולה לרשום את האי על שמה בטאבו, אך היא השיגה שליטה במינרלים, בבסיסים ובזכויות וטו על המתרחש שם. היא גבתה דמי חסות, ואירופה שילמה כדי לקנות שקט.
עוד כתבות בנושא
כדי להבין את גודל האירוע, צריך לחזור אחורה ולהבין איך נראה השבוע שקדם לעסקה הזו. כי הדרך לשם הייתה לא שגרתית אפילו יחסית לטראמפ. ההסלמה החלה בצעד שנראה שנלקח מתסריט סאטירי גרוע: מכתב רשמי ששלח הנשיא טראמפ לראש ממשלת נורווגיה. במקום לעסוק בסוגיות בוערות ברומו של עולם, המכתב הוקדש ברובו לפורקן תסכולו האישי העמוק של הנשיא על כך שוועדת הנובל בנורווגיה לא העניקה לו את פרס הנובל לשלום. אבל זה לא נגמר בתלונה. טראמפ קישר במפורש בין העלבון האישי הזה לבין נכונותו לזנוח את "החשיבה על שלום בלבד" לטובת צעדים אגרסיביים יותר. כאילו כדי להוסיף שמן למדורה, הוא ציין שהוא "מוכן לקבל" את הפרס מידיה של מנהיגת האופוזיציה בוונצואלה (שזכתה בו בשנה שעברה), במהלך שנראה כמו גחמה של מנהיג בן 79 שאיבד כל קשר למציאות.
הכי מעניין
גרינלנד. | צילום: AFP
אלא שהגחמה הזאת גובתה מיד במעשים. מיד לאחר מכן, טראמפ הכריז על הטלת עיצומים מסלימים על מדינות אירופה, איים להגביל את הסחר איתן, ואפילו אימץ רטוריקה צבאית שהייתה נראית עד לאחרונה בלתי אפשרית בין חברות בברית נאט"ו. התחושה הייתה שוושינגטון ירדה מהפסים, ושמנהיג העולם החופשי תוקף את בעלות בריתו בגלל אגו פצוע.
וכאן טמון הפרדוקס, וייתכן שגם הגאונות האכזרית של המהלך. התנהגותו של השליח אולי נראית כשיגעון, אך המסר שבפיו רציונלי להחריד. הדרישה האמריקנית העקרונית לשליטה בגרינלנד איננה טירוף, אלא היגיון צרוף. כל מומחה שמביט במפה מבין שלגרינלנד יש משמעות עצומה בשלושה ממדים קריטיים: אסטרטגי, גאוגרפי וכלכלי. ראשית, הזירה הצפונית משתנה פיזית. ככל שהקרח הארקטי נסוג, נפתחים נתיבי סחר ימיים חדשים שמקצרים את הדרך בין אסיה לאירופה. שנית, המרוץ למינרלים. גרינלנד עשירה באדמה נדירה – אותם חומרים חיוניים לייצור כל דבר, מטלפונים חכמים ועד מערכות טילים מתקדמות. כיום סין שולטת כמעט בבלעדיות על שרשראות האספקה הללו. ושלישית, רוסיה כבר סימנה את האזור הארקטי כזירת ליבה צבאית. ארצות הברית מבינה שאם היא לא תהיה שם עם בסיסים ויכולות שליטה – היריבות שלה יהיו שם במקומה. כל נשיא אמריקני רציני היה מבין את זה. ההבדל הוא שכל נשיא אחר היה משתמש בפינצטה דיפלומטית. טראמפ העדיף להשתמש בפטיש 5 קילו. והחלק המרגיז ביותר עבור האירופים הוא שזה עבד.
חולשתה של אירופה
התוצאה הסופית שהושגה בדאבוס היא אולי הניצחון הציני ביותר של שתי הכהונות של טראמפ (לפחות עד עכשיו). בתוך פחות מ-48 שעות עברו האירופים מהזדעזעות ורטוריקה לוחמנית למתן ויתורים נרחבים. הנוסחה שהתגבשה פשוטה, אכזרית ומבריקה: ארצות הברית תוותר על הדרישה לבעלות על גרינלנד, ובתמורה תקבל את השליטה בפועל. לפי דיווחים, המסגרת החדשה מעניקה לוושינגטון זכות סירוב ראשונה על השקעות במינרלים באי (כלומר וטו אפקטיבי על סין), הרחבה משמעותית של הנוכחות הצבאית האמריקנית, והתחייבות אירופית למימון אבטחת הקוטב הצפוני. במילים אחרות: טראמפ דרש את הבית ובסוף התפשר והסתפק בקבלת המפתח, הקוד לאזעקה והזכות לישון בסלון מתי שירצה – וכל זאת בזמן שדנמרק ממשיכה לשלם את החשבונות.
אבל המהלך הזה חשף משהו עמוק יותר מסעיפי חוזה. הוא חשף את חולשתה העמוקה של אירופה. התגובה האירופית לאיומיו של טראמפ לא הייתה מפגן עוצמה, אלא קריסה פסיכולוגית מפוארת. רגע השפל (או השיא, תלוי את מי שואלים) נרשם כבר מוקדם יותר השנה, כשמזכ"ל נאט"ו מארק רוטה תועד כשהוא מתייחס לטראמפ בכינוי "אבוש" (Daddy) – רגע שאולי הכין את הקרקע לאירועי השבוע. שכן, בין אם מדובר בפליטת פה מביכה, בבדיחה גרועה או בביטוי של כניעה פרוידיאנית, הרגע הזה זיקק את המציאות החדשה: אירופה גילתה שהערבות הביטחונית האמריקנית היא לא נישואים קתוליים לנצח נצחים, אלא שירות מנויים שניתן לבטל בכל רגע אם התשלום לא עובר בזמן.
דונלד טראמפ וולדימיר פוטין | צילום: ANDREW CABALLERO-REYNOLDS / AFP
במשך העשורים האחרונים מנהיגי היבשת הישנה דיברו בשפה של "ערכים משותפים" ו"סדר עולמי ליברלי", בעודם מקצצים בתקציבי הביטחון שלהם וסומכים על הדוד סם שישמור עליהם מפני הדוב הרוסי. השבוע הדוד סם שב והגיש את החשבונית, והוסיף לה עמלת גבייה שמנה. הזעם האירופי מובן, אבל חוסר האונים שלהם אינו מקרי. פרשנים פרגמטיים יגידו שמי שוויתר על היכולת להגן על עצמו איבד את הזכות להיעלב כשהמגן שלו דורש תמורה. לא משנה מה חושבים על הנשיא הנוכחי, על ממשלו או על אופן ההתנהלות שלו מול מנהיגים אחרים, במונחים יבשים לחלוטין, טראמפ, בדרכו הגסה, הזכיר להם שבעולם של יריבות מעצמות – מול סין ורוסיה – אין ארוחות חינם. אם אתם רוצים את המטרייה הגרעינית האמריקנית, אתם צריכים לתת לאמריקה את המינרלים שהיא צריכה כדי לבנות את הטילים.
ייתכן שנגלה בדיעבד שהפרשה הזאת סימנה קו פרשת מים. הברית המערבית שרדה את משבר גרינלנד, כצפוי, אבל גם שינתה את פניה. הנאום של טראמפ בדאבוס אתמול, שבו לעג למנהיגים שישבו מולו בקהל ובו זמנית הציע להם "עסקה", הבהיר שהרומנטיקה מתה. נאט"ו החדשה היא ברית המבוססת במפורש על אינטרסים ועסקאות גלויות בין שותפותיה. עבור ישראל, אגב, יש כאן לקח חשוב: בעידן הנוכחי, נכסים אסטרטגיים ומוכנות להשתמש בכוח שווים הרבה יותר מנאומים יפים על ערכים. טראמפ מעריך כוח, ומעריך שותפים שיודעים לשלם במזומן – בין אם במודיעין, בטכנולוגיה או בנכסים גיאופוליטיים.
מנהיגי האיחוד האירופי בבריסל | צילום: AFP
בסופו של דבר, הדגל הדני ימשיך להתנופף מעל גרינלנד, והתיירים ימשיכו לנהור לראות את הקרחונים (לפני שיימסו). אבל מתחת לפני השטח הכול השתנה. טראמפ הוכיח שאפשר לאיים על בעלות ברית, להעליב ראשי ממשלה, ולשבור את כל כללי הטקס הדיפלומטי – ועדיין לצאת עם ידך על העליונה. אירופה קנתה לעצמה שקט, אבל היא יודעת עכשיו בדיוק כמה הוא עולה. וחשוב מכך: היא יודעת שהמוכר הוא לא צפוי, ושבפעם הבאה המחיר עלול להיות גבוה הרבה יותר. העולם המערבי לא קרס השבוע בדאבוס, אבל הוא בהחלט איבד את התמימות שעוד נותרה לו. ברוכים הבאים לג'ונגל; הכניסה בתשלום בלבד.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
