הצרה הנוכחית של רשתות החינוך החרדיות התחילה מהימור לא מוצלח. הפוליטיקאים החרדים חיפשו דרך יצירתית להשיג עוד כסף, אולם לא דמיינו איזו תיבת פנדורה הם פותחים. במשך שנים ארוכות נהנו רשתות החינוך החרדיות מהסדר מושלם: תקצוב מלא כמו החינוך הממלכתי, פיקוח בכאילו, וסטטוס משפטי ייחודי של "ככל ילדי ישראל". כעת, ההסדר הנוח שבו כולם רימו את כולם בהסכמה, עשוי להתפרק. כדי להבין מה קרה, נלך אחורה ליסודות.

החינוך החרדי מורכב משלושה זרמים מרכזיים: מוסדות הפטור, בעיקר "חדרים" לבנים, שאינם מלמדים ליבה כלל (על הנייר הם מלמדים 55% ליבה), ומקבלים 55% מהתקציב שמעניקה המדינה לתלמיד בחינוך הממלכתי; מוסדות המוכר שאינו רשמי (מוכש"ר) הכוללים את בתי הספר של חב"ד וחלק מבתי הספר הפרטיים (וגם בתי הספר הכנסייתיים הפועלים במגזר הערבי), המלמדים 75% ליבה ומקבלים 75% מימון. בפועל, מוסדות מוכש"ר רבים מלמדים יותר מ־75% ליבה ואף ניגשים לבחינות המיצ"ב.

הזרם השלישי, הכולל קרוב ל־60% מהתלמידים החרדים, הוא רשתות החינוך הגדולות – החינוך העצמאי של יהדות התורה ומעיין החינוך התורני של ש"ס. בחקיקה שעברה בתחילת שנות התשעים הן קיבלו מעמד מיוחד המקנה להן מימון מלא "ככל ילדי ישראל". ההנחה בחוק היא שהן מלמדות ליבה, אך בפועל, במשך שנים כמעט לא בוצע פיקוח. חלק מהמוסדות לא הרשו למפקחים להיכנס, וחלק ניאותו להראות רק את מערכת השעות, שהקשר בינה ובין המציאות היה רופף: שיעור תורה הוגדר כשיעור בעברית, ובמקום אנגלית כשפה זרה – לימדו גמרא ביידיש ובארמית.

אור השמש החל לחדור למערכת האפלולית כשהפוליטיקאים החרדים ביקשו לגייס עוד חצי מיליארד שקל, ולשם כך לטשו עיניים לתוכניות מיוחדות שהוטמעו בחינוך הממלכתי – "אופק חדש" וגפ"ן – וביקשו לערוך להן ברית מילה, להטבילן במים ולגיירן. אופק נועדה במקור לקדם אקדמיזציה של צוותי ההוראה ונחלה הצלחה כבירה; כיום, 95% מהמורים בחינוך הממלכתי הם אקדמאים. גפ"ן (גמישות פדגוגית ניהולית) נועדה להעניק גמישות ניהולית למנהל כדי להעלות את רמת החינוך ולהגדיל הישגים.

הואיל ומטרת התוכניות הייתה אקדמיזציה, הרשתות החרדיות לא היו יכולות להשתחל אליהן בלי מערך שלם של משחקי שפה, כאשר משרד החינוך עצמו תרם לטשטוש. המשרד הכיר בלימודי ישיבה כמקבילים ללימודים אקדמיים, אִפשר העסקת מורים ללא הכשרה ללימודי ליבה, ובמוסדות לבנים לימדו מורים מקצועות כלליים מבלי שבעצמם למדו אותם מעולם. כשהוגשה עתירה והחלו להתברר העובדות, התגלה שבשליש מבתי הספר ברשתות אין אפילו מורה אחד שמוכשר ללמד ליבה; כן, אף לא אחד. ועדיין התקצוב זרם במלואו. אגב, כדי להעלים את הפער הזה, בתי ספר מהרשתות הפסיקו לגשת למבחני מיצ"ב. כשהדבר יצר בעיה בבית המשפט, החליט השר קיש לבטל לחלוטין את מבחני המיצ"ב במדעים. אם החרדים לא עומדים ברף, נוציא אותו בכלל מהתמונה.

אבל בבג"ץ הקשו בשאלות, והתמונה הלכה והתבהרה: עמותות פרטיות, שממומנות כמעט כולן מכספי מדינה, התנהלו תקציבית במשך שנים כמו יחידות סמך ממשלתיות אך שמרו על עצמאות מלאה בכל הנוגע לפדגוגיה, העסקת מורים ושקיפות. הפיקוח היה רופף עד לא קיים: לא היו מבחני מיצ"ב, לא נמדדו הישגים, לא נבדקה הכשרת המורים, לעיתים אפילו לא נאכפה כניסת מפקחים לבתי הספר. המדינה כיסתה להם את הגירעונות הגואים, העבירה כספים בדיעבד, ולעיתים אישרה בוועדת הכספים תקציבים שכבר יצאו מחשבונות האוצר.

כאן התחיל המאבק בין שר החינוך יואב קיש, שמטרת־העל שלו הייתה להשאיר את החרדים מרוצים ולעשות הכול כדי לשמר את הסטטוס־קוו, ובין המשנה ליועמ"ש אביטל סומפולינסקי, שהבהירה לו שכספי משלם המיסים אינם יכולים להיות מחולקים בניגוד לחוק. אם החוק מתנה את התקצוב בלימודי ליבה, אי אפשר להמשיך לשלם בלי פיקוח אפקטיבי המוודא שלימודי ליבה אכן מתקיימים. לא רוצים ללמד ליבה? אין בעיה, רק תגדירו את עצמכם כמוסדות פטור.

סומפולינסקי ניסחה עמדה ברורה שלפיה לפני כל תוספת תקציבית חייבת להיות קומה ראשונה של לימודי ליבה מלאים, הכשרת מורים אמיתית, מבחני מיצ"ב וחובות דיווח. התגובה הפוליטית הייתה חריפה. שר החינוך יואב קיש סירב לקדם פיקוח אפקטיבי, טען שהמשפטנים "מכשילים" את ה"מדיניות" שהוא מקדם, והקים עם קרעי ולוין ועדת שרים מיוחדת בראשות נתניהו, בניסיון לעקוף את ההסדרה המקצועית. במקביל, מיליארד שקלים הועברו במחטף לרשתות ערב דיון בבג"ץ, עוד לפני אישור אמיתי בוועדת הכספים.

בשבוע הקרוב יתכנסו בבג"ץ כל הקצוות: ביום ראשון יוגשו תגובות השר והמשנה ליועמ"ש בעתירה לדרישת פיקוח על לימודי הליבה, וייתכן שבג"ץ יוציא צו על תנאי שיפסיק את הישראבלוף; בהמשך השבוע צפוי דיון בעתירת יש עתיד, שהובילה להקפאת תקציב שהועבר במחטף בוועדת הכספים; במקביל יוגשו התשובות לעתירות נגד שילוב תוכניות אופק חדש וגפ"ן ברשתות החרדיות. בינתיים קידום אופק חדש הוקפא, ויצא צו על תנאי שמעכב העברת כספים לגפ"ן.

למחדל הזה יש השפעות מרחיקות לכת: רק 16% מהחרדים זכאים לתעודת בגרות; רק 4% מהגברים החרדים משלימים תואר אקדמי; כמעט 60% מאלו שהתחילו לימודים לתואר נושרים במהלך הלימודים. כתוצאה מכך, שכרו של הגבר החרדי הממוצע הוא פחות משליש משכרו של הישראלי הלא־חרדי האקדמאי, ולכן משק בית ישראלי ממוצע משלם פי 3.8 מיסים ממה שמשלם משק בית חרדי ממוצע. אם משקללים את המגמות הדמוגרפיות, מבינים מדוע לאורך ציר הזמן, הפער הזה מסכן את חוסנה ועתידה של מדינת ישראל.