פעם אחר פעם אני מזדהה עם הגבר מהקריקטורה

מכל הקורסים שלקחתי בתואר הראשון בהרצוג, האחרון שהייתי מצפה שיטלטל כך את עולמי היה הקורס של אליעזר מלכיאל על לודוויג ויטגנשטיין. ד"ר מלכיאל היה קורא ומבאר בטון מדוד פסקה אחר פסקה מתוך ה"חקירות", בונה בסבלנות קומה אחר קומה את משנתו הפילוסופית הסבוכה של הפילוסוף האוסטרי, ולאט־לאט מעצב מחדש את מה שידעתי על שפה ועל אמת. אחת התובנות שנדרש לה זמן לחלחל הייתה שהמושגים הבסיסיים ביותר של אמת ושקר, אפילו במתמטיקה, מוטבעים בנו על ידי החברה שמסביב.

ילד לא מגיע להכרה ש"אחת ועוד אחת שווה שתיים" בעזרת קריאת ההוכחה בת 400 העמודים שניסח ברטראנד ראסל, אלא כי כך אמרו לו אבא ואימא והגננת והחברים, ובהמשך הוא מקבל על התשובה הזו ציון טוב בשיעור חשבון והיא עוזרת לו להתקדם בחוברת שסיפקה לו מערכת החינוך. לא יכולה להיות דרך אחרת. כי את משמעות המילה "ועוד" ילד לומד רק מהשימוש בה בסביבתו. כך הוא לומד מהו טיעון תקף ומהי טענה שגויה. וכל חשיבה עצמאית בעתיד היא רק קומה נוספת על גבי הנחות היסוד שקיבל מן החברה.

ככה זה עובד גם עם אמונה בא־לוהים. ילד ששומע מגיל שנה "ברוך ה'" ו"בעזרת ה'", הרעיון שיש ה' מובן מאליו מבחינתו. לא כי השתכנע מאחת מחמש ההוכחות לקיום הא־ל שמתאר הרב סולוביצ'יק ב"וביקשתם משם", אלא כי זו תמונת המציאות שהתגבשה בו. זה סוג המשפטים שנתפס אצלו ככזה שיש לו משמעות. בהמשך הוא עשוי להגיע לכפירה, אבל זה יקרה רק אחרי מפגש כלשהו עם צורת שיחה אחרת שלא מניחה את הא־ל כחלק מהעולם שהיא מתארת. כי הנחות היסוד הבסיסיות, האקסיומות של השיח, מגיעות מן הסביבה.

יש קריקטורה מפורסמת של גבר שיושב בלילה וכותב על המחשב ואשתו שואלת אם הוא בא לישון. "אני לא יכול", הוא אומר לה, מרוכז כולו במסך שלפניו, "מישהו באינטרנט ממש טועה". הקריקטורה (שהגיעה לרמת תפוצה של "מם") מבקשת להגחיך את הכותב. כאילו הוא מוותר על השינה ועל הזוגיות בשביל משהו לא חשוב בכלל. וכי מה אכפת לך שמישהו אחר טועה? אבל פעם אחר פעם אני מוצא את עצמי מזדהה דווקא איתו. ככלל איני אדם פוליטי. ענייני מדיניות, של חוץ כפנים, נשגבים במידה רבה מבינתי. הטקסטים שמטרגרים אותי, משני הצדדים של המפה, הם אלו שחוטאים למושגי האמת והשקר שלנו כחברה.

יש דבר כזה, איי־קיו קולקטיבי. אמות המידה שאנחנו מציבים בתור חברה מול טיעונים בשיח ציבורי. במשך השנים הסטנדרטים שלנו עברו תהליך של התקדמות פילוסופית, אסתטית ודתית. רמב"ם כותב, מנקודת מבטו הייחודית, על היכולת שלנו להכיל את זה שא־לוהים יכול לברוא עולם בלי זוג ידיים. הרנסנס, הנאורות, ההשכלה - התקופות הללו הן שלבים שטיפסנו בהם לאו דווקא כפרטים אלא כחברה. אימצנו עיניים ביקורתיות וקטגוריות מחשבתיות חדשות, מורכבות ומופשטות. טיעונים שסחפו אחריהם מיליוני עובדי אלילים בעת העתיקה נשמעים לנו ילדותיים. כשאנחנו קוראים תיאורי גירוש שדים ומשפטי מכשפות מימי הביניים, אנחנו לא מבינים איך מישהו יכול לתפוס כך את המציאות. כי צעדנו משם קילומטרים רבים קדימה כתרבות וכחברה. הבעיה היא שבאותה המידה, תרבות יכולה גם לסגת.

כשסקרים מראים ש־47 אחוזים מתומכי הקואליציה מאמינים בתאוריית קונספירציה של בגידה מבפנים בטבח שמחת תורה, מה שמטריד אותי אינו החשש שהדבר יגרום להם לבחור שוב באותה הממשלה. מפחידה אותי בהרבה הצניחה של ערך הטיעון הרציונלי, שידע כבר טלטלות בשנים האחרונות, בין השאר בוויכוחים עם מכחישי קורונה ומתנגדי החיסונים.

זו, ולאו דווקא הפוליטיקה עצמה, מלחמה ששווה להילחם בה. כל השוואה מגמתית בין שני מקרים שונים לחלוטין, שנאמרת בשידור או נכתבת בעיתון, מורידה שבריר נקודה מהאיי־קיו שלנו כחברה. כל טיעון שטחי או הכללה גסה, מעוותים את הראי שדרכו אנחנו קולטים את המציאות. סרטוני משפיענים שמפיצים גרסאות שטחיות של יהדות בטיקטוק לא פוגעים רק בכבוד היהדות אלא מסיגים את התרבות שלנו צעד לאחור, מונעים את עצם האפשרות להציג בעתיד טיעון אינטליגנטי או ללמד את הילדים שלנו פעולות חשבון.