כשהתברר שנער נהרג בהפגנה בירושלים, עוד לפני שהתפרסמו שמו ותמונתו ועוד לפני שהתבררו הנסיבות לאשורן, התגובות המיידיות ברשת התיישרו תיק־תק לפי הפוזיציה של המגיבים. למען האמת זה היה מזעזע. אלה מאשימים את הנהג ואת המוצא שלו (״פיגוע בוודאות!״), אלה את המשטרה שנתנה לאנרכיה להתרחש, אלה את הפלג הירושלמי שמזמן איבד את זה ואלה את החרדים כולם (כי אם אפשר אז למה לא). ואני ישבתי וגללתי את הפוסטים וקראתי את התגובות וצפיתי בסרטונים המחרידים מזירת ההתרחשות ומצאתי את עצמי מבולבל.
כעבור שעה ארוכה עלתה לנגד עיניי תמונתו של הנער שנהרג. יוסף אייזנטל ז״ל. בסך הכול בן 14. אני מסתכל ארוכות בפניו, בעיניים הערניות, בחיוך הדק, במשקפיים העדינים, במגבעת הקטנה, בעניבה המהודקת, בלחיים שעוד לא עלתה בהן חתימת זקן. אני מסתכל על הרקע של התמונה. רקע כחלחל, כזה שמעמידים בשמחות משפחתיות בתור רקע לצילומים. אני מכיר אותו, את יוסף. כלומר, אני לא מכיר אותו אישית וגם לא את משפחתו, אבל אני מכיר אותו היטב. אני מתבונן בפנים המתוקות שלו ויש לי פלאשבקים לימים שהייתי בעצמי בחור ישיבה צעיר. ככה נראינו, ככה התלבשנו, ככה חייכנו, ככה הידקנו את העניבה בשבתות ובשמחות. אני זוכר היטב את התום הזה. מתגעגע ולא מתגעגע אליו. וככה, עם הבהייה והצער מול תמונתו של יוסף, נזכרתי בסיפור. קשור ולא קשור לטרגדיה שקרתה.
| צילום: איור: נעמה להב
כשהייתי נער צעיר למדתי בישיבת מיר לצעירים בשכונת רמת שלמה בירושלים. זו הייתה ישיבה שהשתייכה לזרם המרכזי של החברה הליטאית (בימים ההם הפלג הירושלמי הקיצוני לא תפס כותרות כמו היום). רוב התלמידים ככולם היו בנים למשפחות חרדיות ותיקות אשכנזיות, ואני הייתי בן להורים חוזרים בתשובה, בן למשפחה ממוצא מזרחי, ועם השם הכל כך לא חרדי: עדן.
הכי מעניין
בימים ההם עשיתי הרבה מאמץ להשתלב. התלבשתי כמו כולם, למדתי כמו כולם (אפילו קצת יותר טוב) ואימצתי את ההגייה האשכנזית בלימוד. הכול עבד לכאורה כשורה בימי השגרה, אבל אז, ביום עצמאות אחד, אני זוכר שרציתי נורא להשתחרר ולהשתתף במנגל המשפחתי שהיינו עושים מדי שנה. בישיבה קטנה ביום העצמאות לא קורה שום דבר חריג. זה עוד יום ככל הימים של תחילת זמן קיץ, בעיצומה של ספירת העומר. אז כדי לצאת הייתי צריך לקבל אישור מיוחד מהמשגיח. דפקתי על דלת המשרד שלו, הוא הזמין אותי פנימה, ואני בחשש־מה ביקשתי ממנו לצאת והתחייבתי לחזור עד הערב.
המשגיח שאל לסיבת היציאה ואני קצת היססתי ולבסוף אמרתי את האמת. המשפחה שלנו עושה מנגל היום, וסבא וסבתא שלי מגיעים, ואפילו דוד שלי שגר בגרמניה בא במיוחד. המשגיח הסתכל עליי בחיוך ליטאי בזויות הפה, הניח לי יד על הכתף ואמר: מנגל? אתה חושב שהיום זה יום שראוי לעשות בו מנגל? משכתי בכתפיים ולא עניתי. המשגיח המשיך להסתכל עליי, ואז אמר: נו. אתה יודע בת כמה המדינה היום? ואני ניסיתי להיזכר אבל המשגיח הקדים אותי ואמר: שישים! היום המדינה בת שישים. ואז הוסיף בחיוך רחב: מה שנקרא "יום טוב שישים של גלויות", אה? שוב משכתי בכתפיים, והמשגיח - מבסוט מהחידוד הלשוני החיוור שלו - ליווה אותי החוצה ואמר לסיכום: תשמע עדן, אתה בחור טוב ואתה יכול ללכת למנגל הזה שלכם, אבל שתדע שבחור ישיבה אמיתי לא היה הולך.
יש כל מיני אפשרויות להבין את מה שהמשגיח אמר לי. לא בטוח שזה המקום וזה הזמן להיכנס אליהן. מה שחשוב זה שהלכתי הביתה והשתתפתי במנגל, אבל קול פנימי עמוק שנשאר אצלי עד היום באיזה תת־מודע לחש לי: אתה לא בחור ישיבה אמיתי. אתה סתם. אתה כאילו. אתה חוגג ״יום טוב של גלויות״, ואיזו צורה יש לזה?
ולמה אני מספר את הסיפור הזה עכשיו, בהקשר של הנער יוסף אייזנטל ז״ל? בגלל שיח האשמים שעדיין מהדהד מאז האסון. קל להאשים את המשטרה, את הנהג, את הפלג הירושלמי. ראיתי אפילו איזה ״מסבירן״ חרדי שהאשים את מפגיני קפלן (זאת לא פרודיה). הכול יכול להיות נכון. כולם יכולים להיות צודקים. אבל לנער חרדי צעיר ורך יש ר״מים, יש משגיח וראש ישיבה. הסמכויות האלה בחייו הן אורים ותומים, כל דבר שיוצא מהפה שלהם יכול ללוות אותו לטוב ולמוטב שנים רבות אחר כך. אני לא יודע מה אמרו בישיבה של יוסף ביום שקדם להפגנה, אבל אני יכול לנחש בעיקר את מה שלא נאמר, ולקוות שזו תהיה הפעם האחרונה שנער תמים ישלם את מחיר ההפקרות המתמשכת.