ניו־יורק של שנות השמונים מזכירה את הנגב הישראלי. גם שם היה חוק כתוב ומשטרה, אבל האנרכיה חגגה. מתוך המציאות הזו ניסח ג'יימס וילסון את תיאוריית "החלונות השבורים", שעיקרה טיפול בבעיות הקטנות לפני שהן גדלות. התיאוריה קבעה שאם רוצים שהמלחמה בסוחרי הסמים תצליח, צריך לתת קנסות לבעלי חנויות עם חלונות שבורים.
ההיגיון מאחורי התיאוריה היה שכאשר עבירות קטנות נשארות ללא תגובה, הן יוצרות תחושה שהחוק הוא אות מתה - כלומר, החלון השבור הוא סימן חברתי שמשדר לכולם שכאן ישנו אזור נטול חוק. הסימן הזה מזמין את שבירת החלון הבא, ואז את פריצת הדלת, ומשם נוצרת פשיעה חמורה יותר ויותר.
באופן מדהים, כאשר ניו־יורק שינתה כיוון והחלה לאכוף באופן עקבי את חוקי הסדר הבסיסיים, לא דרך מבצעי ראווה אלא דרך שגרה עיקשת, החלה ירידה חדה גם בפשיעה החמורה.
הכי מעניין
היישובים הבדואיים בנגב כיום הם מרחב אנרכי נטול חוק. זה נובע מכך שהמדינה העדיפה את השקט קצר הטווח על פני נוכחות סיזיפית יומיומית. קל לתת קנס על מהירות מופרזת בגוש דן, ולכן שם מתרכזת האכיפה. אצל הבדואים אין אכיפה של עבירות נהיגה, בנייה בלתי חוקית הפכה לנורמה, אלימות מגדרית ופוליגמיה לא זוכות לטיפול, ועבריינות מאורגנת הופכת לדרך חיים. כאשר העבירות קטנות מצטברות, המסר שעולה מהן הוא שהמדינה אינה בעלת הבית.
בנייה בדואית לא חוקית בנגב | צילום: דודו גרינשפן
אלא שכאן מתגלה כשל עמוק יותר. המדינה מתעוררת מעת לעת ומקיימת מבצע אכיפה, אבל זה רחוק מלהספיק משום שבאוכלוסייה הבדואית יש התנגשות בין שתי מערכות נאמנות. יש משמעת, יש נאמנות, יש נכונות לשלם מחיר - אבל כולן מופנות לחמולה, ולא למסגרת האזרחית.
בחברה בריאה הנאמנות מופנית לחוק הכללי. האחריות היא אישית. המדינה נתפסת כמרחב משותף, ולא כגורם זר. בקרב הבדואים, לעומת זאת, החמולה ממלאת את התפקיד הזה. היא מספקת זהות, ביטחון, צדק וכלכלה. בתוך המבנה הזה האזרח היחיד אינו קיים כמעט, והחוק נתפס כעוד זירת מיקוח. מכאן נובעת תחושת חוסר האונים של המדינה. היא פוגשת יחידים, אך מתמודדת מול מוסדות חברתיים.
לכן פעולה משטרתית זניחה גורמת לשרפת מכוניות של יהודים בלהבים, במשמר־הנגב ובגבעות־בר.
רק אחרי שמבינים את הבעיה אפשר לדבר על פתרונות. השלב הראשון הוא חזרה עיקשת למסקנות של וילסון, הכולל אכיפה יומיומית של חוק וסדר בסיסיים, כמו טיפול בעבריינים הנוסעים ללא חגורת בטיחות, זורקים זבל לא במקום ומפעילים עסק ללא רישוי. אין לעשות זאת בהפגנת כוח, אלא בהרגל סיזיפי מתמשך. כל חריגה שלא נאכפת מחזקת את הסדר המתחרה. כל כלל שנאכף מחזיר למדינה עוד סנטימטר של ריבונות.
אבל אכיפה לבדה לא תספיק. היא יכולה לבלום את הפשיעה, אך לא להמיר נאמנות. כאן נכנס השלב השני: בניית מידות טובות אזרחיות דרך מוסדות מתפקדים. החוק פועל רק כאשר יש אינטרס להיות אזרח, כאשר נאמנות למדינה משתלמת יותר מנאמנות למסגרת מתחרה כמו החמולה.
עוד כתבות בנושא
אצל הבדואים בנגב יש לכך משמעות מעשית. נדרש לקדם חינוך שמתגמל אחריות אזרחית, ולא שיוך משפחתי. יש ליצור רווחה שמקדמת עצמאות, ולא תלות במבני משפחה פוליגמיים. יש לעודד הנהגה מקומית שפועלת כגוף ציבורי, ולא כשלוחה חמולתית. כמו כן, יש לבלום את הפוליגמיה לא רק באכיפת האיסור הפלילי, אלא בהצהרה על סדר אזרחי אחר. כל אלה הם הכרח כדי להחזיר את החוק והסדר לדרום.
תושבי הנגב הבדואים אינם זקוקים להסברים תרבותיים או לריכוך מושגים. דרושה להם הכרעה ברורה. מדינה שאינה מגדירה למי נתונה הנאמנות, מגלה במהרה שמישהו אחר מגדיר זאת במקומה.
ד"ר רונן שובל הוא ראש מכון ארגמן ללימודים מתקדמים