זה קרה בראשית שנות האלפיים, לפני חצי יובל שנים. בתיאום עם שר השיכון נתן שרנסקי ומנכ"ל משרדו אבי מעוז, יצאו חברי תנועת "אור" לאתר שטחים פנויים בנגב שניתן להקים עליהם יישובים יהודיים. בין המקומות שאותרו היו גם חמישה אתרים על כביש 25 בין באר־שבע לדימונה. לאורך ארבעים קילומטרים של הכביש הזה יש רק יישוב יהודי אחד – נבטים. כך החל מסע חתחתים ארוך להקמת היישובים הללו, מסע שעבר בשבוע שעבר משוכה נוספת: אישור המועצה הארצית.

ועדיין, הנוסעים מבאר־שבע מזרחה לכיוון דימונה או אילת לא צפויים לראות בקרוב שינויים בשטח. תהליך הקמתו של יישוב חדש במדינת ישראל הוא ארוך ומייגע, מאז הנוהל שעיצב לפני עשרים שנה היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז. קודם כול נדרשת החלטת ממשלה ראשונית המאפשרת יציאה לתכנון. אחרי תכנון ואישור של המועצה הארצית, נדרשת החלטת ממשלה נוספת לצורך הקמה ותקצוב, ורק אז נכנסים לתהליך שנע בין 5 ל־15 שנים, הכולל שינוי תוכניות מתאר מחוזיות, הכנת תב"ע, תכנון מפורט ויציאה לשיווק.

חמשת היישובים המיועדים בין באר־שבע לדימונה עברו עד כה רק החלטת ממשלה ראשונית ואישור המועצה הארצית. התסריט האופטימי מדבר על החלטת ממשלה שנייה בשבועות הקרובים, שתאפשר להתחיל לגבש גרעיני התיישבות להקמתם. לזכותה של שרת ההתיישבות הנמרצת אורית סטרוק יש לומר שהיא פועלת בנחישות לזירוז התהליכים. אחת לשבועיים היא מקיימת במשרדה ישיבת סטטוס על התקדמות התהליכים להקמת היישובים החדשים. במקביל היא פועלת למציאת פתרון מערכתי ולשינוי הנוהל המייגע שגיבש מזוז.

להקמת היישובים החדשים יש שורה של מתנגדים מסיבות שונות. הגופים הירוקים שוללים כצפוי הקמת כל יישוב חדש, וטוענים שמבחינה סביבתית, כלכלית וחברתית, צריך רק להרחיב ולעבות יישובים קיימים. הבעיה בטיעון של הירוקים היא שבשטח אין ואקום. השטחים הפתוחים בנגב הולכים ומתמעטים, בין אם על ידי התרחבות הפזורה הבדואית ובין אם על ידי גופי תעשייה ויזמי אנרגיה. אגב, באופן מפליא, ההתנגדות של הארגונים הירוקים בדרך כלל אינה נשמעת כשמדובר על הקמת יישובים חדשים עבור האוכלוסייה הבדואית.

מתנגדים אחרים ליישובים יהודיים בנגב הם עמותות שמייצגות את האוכלוסייה הבדואית. כאן צריכים לציין שלצד היישובים הבדואיים המוכרים והלא־מוכרים על ציר באר־שבע־דימונה, המועצה הארצית אישרה בשבוע שעבר גם שני יישובים בדואיים חדשים. יישוב אחד הוא תל־מסך בסמוך לנבטים, והיישוב השני הוא אל־בוואדי, יישוב יוקרה על־שבטי, שיוקם על קרקע פרטית על ידי יזמים. חבל שבהודעה לתקשורת שיצאה ממשרד ההתיישבות לא דווח גם על הקמת היישובים הבדואיים לצד היישובים היהודיים, ולו כדי להבהיר שמדינת ישראל מקדמת פתרונות התיישבות בנגב לא רק לאוכלוסייה היהודית. השרה סטרוק עצמה מאמינה בחשיבות הקמתם של שני היישובים הבדואיים החדשים.

ראש עיריית דימונה בני ביטון הביע גם הוא התנגדות להקמת חמשת היישובים החדשים בין דימונה לבאר־שבע. ביטון טוען שהקמת יישובים קטנים נוספים בנגב המזרחי תחליש את באר־שבע, דימונה וירוחם. במקום לחזק את הערים, הוא אומר, שוב מפזרים יישובים קטנים שיעלו למדינה הון. עם כל הערכתי לביטון ועשייתו למען הנגב, בנושא הזה הוא טועה. יש אוכלוסיות שרוצות להגיע לנגב ולא מעוניינות לגור בעיר. כשם שבאזורים אחרים בארץ, המדינה מאפשרת לאזרחיה לגור גם ביישובים קהילתיים, כך ראוי שיהיה גם בנגב המזרחי. בנוסף, המציאות מוכיחה שהיישובים הקטנים הסמוכים לערים מחזקים אותן כמרכזים מסחריים, חינוכיים ותעסוקתיים. עיירות הנגב המערבי, שדרות, נתיבות ואופקים, גדלות ומתפתחות בעשור האחרון למרות עשרות היישובים, המושבים והקיבוצים שסביבן.

גם באזור ירוחם המציאות כבר הוכיחה שיישובים קהילתיים אינם פוגעים ביישוב העירוני הוותיק, ואפילו תורמים לחיזוקו. שלושה יישובים הוקמו בעשרים השנים האחרונות לא הרחק מירוחם – מרחב־עם, רתמים ושיזף. לא רק שהם לא גנבו לירוחם אוכלוסייה, אלא להפך; הם הוסיפו תלמידים למערכות החינוך בעיירה, צרכני תרבות לאירועים, ולקוחות למסחר המקומי. עמוד השדרה של ההתיישבות בנגב היה ויישאר היישובים העירוניים, ולכן מוכרחים לחזק ולבסס את הערים הקיימות. לצד זה יש לתת מענה גם לצרכים התיישבותיים וביטחוניים בנגב, וגם לאוכלוסיות המחפשות אפשרויות התיישבות אחרות.

בתים פורחים

שם שתפס את עיניי במפת היישובים החדשים שאושרו במועצה הארצית, הוא השם עומרית. לא מדובר באחד מחמשת היישובים המתוכננים, אלא במרכז אזורי שיהיו בו מוסדות חינוך, תעסוקה ומסחר ואולי גם תחנת רכבת. השם הזה החזיר אותי לקמפיין שעלה לפני עשר שנים בדיוק, בספטמבר 2015. חברת הבנייה משהב שיווקה אז לציבור מגרשים לבנייה פרטית ביישוב העתידי עומרית.

במודעה גדולה שפורסמה אז בעיתונות הופיעה הדמיה של יישוב פורח עם בתים צמודי קרקע, עצים גבוהים ומוסדות ציבור. הלוגו שנבחר לשיווק כלל בית רחב־ידיים ועצים, ומתחתיו הסלוגן: "חיים חדשים בדרום". המשווקים הבהירו אומנם בתחתית העמוד שההדמיות הן להמחשה בלבד, אבל עדיין, המודעה הציעה לרכוש "חצי דונם ברוטו להשקעה ביישוב המתוכנן עומרית".

משהב לא סיפרה אז בקמפיין שלה שאין שום החלטת ממשלה להקמת יישוב כזה. באותיות הקטנות נכתב ש"הקרקע מאפשרת הקמת יישוב פרברי קהילתי על פי תוכניות מתאר מחוזיות וארציות", אבל בשיחות שקיימתי אז עם גורמים בגופי ההתיישבות אמרו לי כולם שבגלל הפזורה הבדואית הגדולה במקום, אין היתכנות להקמת היישוב.

כשפניתי אז למשהב, אנשי החברה התעקשו שמדובר ביישוב שיוקם. אבל הנה חלפו עשר שנים, וכל הגופים המיישבים והתכנוניים עדיין אומרים שעומרית לא יהיה יישוב. בימים האחרונים חזרתי למשהב, שם הפנו אותי לעזרא לוי, הבעלים של חברת הבנייה "א. לוי", השותפה של משהב בשיווק הקרקעות בעומרית. לטענתו, המדינה הוסיפה לקרקעות הפרטיות של עומרית 315 דונם שעדיין לא יועדו, ועדיין קיים סיכוי שיוקם במקום יישוב. לוי גם שלח לי צילומים מחוברות של משרד השיכון שבהן מוזכר צמד המילים "יחידות דיור" לצד המקום עומרית. בכל מקרה, אומר לוי, אלו שרכשו בעבר קרקעות בעומרית הרוויחו מעליית שווי הקרקע, גם אם במקום יוקם רק מרכז אזורי. ולמרות דבריו, מי שמקשיב לגורמי התכנון וההתיישבות יכול להבין שהקמפיין ששיווק את עומרית כיישוב, מכר לאנשים בתים פורחים באוויר.