בנאום ההשבעה שלו לראשות העיר ניו־יורק הכריז הסוציאליסט שונא ישראל ממדאני: "נחליף את הצינה של האינדיווידואליזם הנוקשה בחמימות של הקולקטיביזם". הדיפלומט הרוסי קיריל דמיטרייב הגיב בקצרה: "קומראד ממדאני, כבר ניסינו את זה".

בעיני רוב חברינו בימין האמריקני זוהי דילמה פשוטה מאוד: חשיבה קולקטיבית היא רעה, אינדיווידואליזם הוא מצוין. אבל רוב הישראלים חשים שאינדיווידואליזם קיצוני מסולף כמעט כמו החלופה שמציע ממדאני. יש שמתמודדים עם ההתלבטות הזו בעזרת הקלישאה של "דרך האמצע", אבל המענה הזה לא באמת אומר הרבה. אני אוהב לגור במודיעין, אבל לא כי היא בדיוק באמצע בין תל־אביב לירושלים. כדי להצדיק את אהבתי לעיר צריך להסביר את מעלותיה, ולא רק לשלוף מפה וסרגל.

ראש הממשלה לוי אשכול היה פשרן נצחי, והישראלים אהבו לצחוק על "דרך האמצע" שלו. הבדיחה סיפרה שכאשר שואלים אותו מה הוא רוצה לשתות, אשכול מתלבט ארוכות ואז מבקש "חצי תה, חצי קפה". אני רוצה להציע חלופה לאינדיווידואליזם הקיצוני וגם לקולקטיביזם הממשלתי, אבל כזו שלא תהיה חצי תה וחצי קפה, אלא משהו אחר לגמרי. החלופה שלי לאינדיווידואליזם הקיצוני אינה הממשלה, אלא המשפחה, הקהילה והעם; לא מסגרת מלאכותית המבוססת על כפייה, אלא מסגרת טבעית המבוססת על שייכות.

הפסיכולוג דונלד ויניקוט אמר פעם: "אין דבר כזה תינוק". הוא התכוון לומר שתינוק אינו יכול להתקיים לבדו; כל תינוק חי הוא תמיד תינוק בתוספת מבוגר שמטפל בו, ובדרך כלל תינוק פלוס אימא. בתחילת חיינו אנחנו תלויים באחרים לשרידתנו. בדרך כלל כך המצב גם בשלבים הסופיים של חיינו. בין הינקות לזִקנה אנחנו חווים תקופות של נזקקוּת ותלות מסוגים שונים: מחלות, אבטלה ובדידות. והאמת היא שגם כאשר אנחנו צעירים, בריאים ומצליחנים אנחנו זקוקים מאוד לאנשים שיהיו שותפינו ורעֵינו. כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

זוהרן ממדאני הכריז בנאומו: "לאלה המתעקשים שעידן הממשל הגדול נגמר – שִמעו אותי: לא עוד!". בעיני הסוציאליסטים, החלופה לאינדיווידואליזם היא הממשלה. אלו שתי האפשרויות הרעות שמציעים לנו רוב הוגי המערב. הדרך היהודית היא אחרת. אני לא לבד בעולם, אבל רק בשעת הדחק ארצה שפקידי ממשלה ילוו אותי בתחנות חיי. האחריות על בריאותי ורווחתי היא קודם כול שלי ושל משפחתי. אני יודע שבשעת הצורך גם קהילתי תעמוד לימיני. רשת הביטחון של הממשלה היא רק השלב האחרון. המדינה היא כלי חשוב של העם – ולא להפך.

בתחילת המלחמה נהרו רבבות מתנדבים לסייע ללוחמים ולמשפחותיהם, והסוציאליסטים שבנו נזעקו: למה המדינה לא עושה את זה? למה הממשלה מפקירה? המדינה יכולה לעשות הרבה למען משפחות המילואים, אבל היא לא תעשה להן כביסה וגם לא תשמש בייביסיטר. גיסי המ"פ התגייס בתחילת המלחמה לכמה חודשים רצופים, וכאשר ראינו אותו לראשונה הופתענו לראות שהוא מסופר למשעי. מתברר שכאשר היה עם חייליו בעיר מעלות הגיעו אליהם בכל יום ספּרים מהעיר, שסיפרו בחינם את כל המעוניין. תמיכה קהילתית כזאת אינה תקלה שמעידה על כשל ממשלתי, אלא ביטוי טבעי של חברה בריאה.

לפני כמה שבועות פרסם חנוך דאום את הסיפור המופלא הבא: בחורה נהגה בכביש שש בשעה שתיים בלילה, ופתאום – נקר בגלגל. היא עצרה בצד הכביש בגשם שוטף והרימה יד. מיד עצרה לצידה מכונית אחרת, ומתוכה יצא אלישע מדן, קטוע שתי רגליו. אשתו הוציאה לו את כיסא הגלגלים, והוא החליף גלגל לבחורה שלא הכיר. בהיעדר רגליים, הוא ביקש ממנה שתעמוד במקומו על מפתח הבוקסה. איפה אפשר למצוא אנשים כאלו, ואיפה אפשר לשמוע סיפורים כאלו? ואיפה עוד בעולם יש ארגון כמו "ידידים - סיוע בדרכים", שאתה יכול להתקשר אליו מכל מקום ובכל שעה, ולדעת שמישהו יבוא לעזרתך? האם היינו רוצים להחליף את העזרה הקהילתית המדהימה הזו בארגון ממשלתי, בסגנון שממדאני ומעריציו משתוקקים אליו? אנחנו יודעים איך ארגון כזה היה עובד: תתקשר בין עשר לשתיים, תמלא טופס, אנחנו עמוסים עכשיו, נחזור כשנתפנה, תשאיר הודעה, תודה.

כל אחד מאיתנו הוא חלק ממרקם. כל אחד נחשב וכל יחיד נספר; אך כל יחיד גם שייך למעגלים הגדולים ממנו־עצמו. הגוף־ראשון־רבים שלנו אינו הממשלה ומחלקותיה, אלא העם וקהילותיו.

motzash.navon@gmail.com