הצהרת ראש הממשלה נתניהו על הצורך בסיום הסיוע הצבאי האמריקני בתוך עשור היא לא רק אמירה פיסקלית, אלא הזדמנות אסטרטגית אדירה. גם אם מדובר בתגובה ללחץ אמריקני, ולהודעה מוושינגטון לפיה הפרה הקדושה שהיא הסכם הסיוע עומדת להפוך להמבורגר, יש לברך על כך ש"מתוך שלא לשמה, בא לשמה".
מרבית הדיון הציבורי בישראל מסתכל על הסוגייה דרך החור של הגרוש, ומתמקד באתגר הכלכלי שבגמילה מהמיליארדים - ובכך מחמיץ את הסיכון הגדול בהרבה, והוא המשך הסטטוס קוו, על העלויות האסטרטגיות שלו.
עוד כתבות בנושא
הסיוע הביטחוני, שהיה פעם "היהלום שבכתר" של היחסים המיוחדים, הופך לעול פוליטי. גם אם נשים בצד את שיקול העצמאות - הרי גם אם ישראל תרכוש בעצמה את אמצעי הלחימה, ממשל אמריקני יוכל לעכב או להגביל את אספקתן - עיקר הנזק שהסיוע הצבאי גורם הוא בדעת הקהל. בקרב הציבור האמריקני - ובעיקר בקרב צעירים, ובפרט בקרב דמוקרטים - התמיכה בישראל נמצאת בשפל היסטורי. העברת כמעט 4 מיליארד דולר למדינה שהתמ"ג שלה גבוה משל סינגפור ונורווגיה נתפסת לכל הפחות כמוזרה, אם לא כמושחתת. אם לוקחים בחשבון את האופן שבו ישראל משתמשת באמצעי הלחימה האלו, קצרה הדרך לקריאות של יותר ויותר אמריקנים ש"לא רוצים לממן ג'נוסייד".
הכי מעניין
ישראל נמצאת כעת ברגע משברי עמוק. נזקי המלחמה, עלויות השיקום והבידוד המדיני הם בבחינת סערה מושלמת, אך בדיוק כאן טמונה ההזדמנות. במקום לנסות לשמר סטטוס קוו שחוק, שהתגבש בעידן אחר שהיה ואינו, עלינו לנצל את המשבר כדי לחולל מהפכה במודל היחסים. השאיפה "לשקם" את היחסים המיוחדים עם אמריקה ולהחזירם ליציבות של ימי עבר היא מובנת, אבל היא לא רלוונטית - אנחנו כבר לא בקנזס.
בפשטות: נדרשת מהפכה. לא תיקון עקב "בצד אגודל" ולא ניסיון "להחזיר עטרה ליושנה", אלא לבנות מחדש רכיב מרכזי ביחסים. השיח הציבורי נוטה להתמקד בסוגיית העצמאות ("אוטרקי", "ספרטה"), אבל היעד אינו רק הבטחת יכולות ייצור עצמי (הגם וזה חשוב), אלא הגברת הנכסיות האסטרטגית של ישראל לארה"ב. עלינו להפוך משותף המקבל סיוע - גם אם מדובר בעצם בסובסידיה לתעשיית הנשק האמריקנית - לשותף המייצר ערך באופן שגם סם וברברה מוויסקונסין יכולים לראות בעין.
הדרך לעשות זאת היא באמצעות המרה הדרגתית של כספי הסיוע במיזמים משותפים והדדיים. אם הסכם הסיוע הבא יהיה גם האחרון, והיקפו ידעך באופן הדרגתי (נאמר, 10% בשנה), המשמעות הפיסקלית על תקציב הביטחון תהיה קלה יחסית. במקביל, על ישראל וארה"ב להרחיב את שיתופי הפעולה שלהן בתחומים שיעצבו את המאה ה-21: פיתוח משותף של טכנולוגיות, בדגש על אלו שרלוונטיות לביטחון לאומי כמו בינה מלאכותית, סייבר, מערכות הגנה ומחשוב קוונטי; השקעות באנרגיה מתחדשת, ההכרחית לשגשוג תעשייתי וטכנולוגי; ועד מסגרות שיתופי פעולה אזרחיות, משרשראות אספקה (ויש כבר יוזמה ראשונה כזו, Pax Silica, להגברת השותפות בייצור, מסחר ופיתוח של מוצרים מבוססי סיליקון) ועד בריאות הציבור או צמצום פערים.
שיתופי פעולה כאלו הם מוחשיים הרבה יותר לאזרח האמריקני הממוצע: לנשיא עתידי יהיה קשה הרבה יותר להקפיא תוכניות שיתוף פעולה שמספקות לארה"ב יתרונות טכנולוגיים או ידע וניסיון בתחומים שמשפיעים על "החיים עצמם", מאשר לעצור "סיוע" שנתפס כנדבה חד צדדית.
הפסקת הסיוע היא מהלך שמעודד עצמאות לישראל, לא כבידוד מזהיר (יש סיבה שספרטה נפלה), אלא כבגרות אסטרטגית. אנחנו כבר לא מדינה קטנה הזקוקה לסיוע, אלא מעצמה אזורית ושותפה אסטרטגית של ארה"ב, והגיע הזמן שנתחיל להתייחס לעצמנו ככאלה. רק כך נוכל להבטיח שגם בוושינגטון יראו אותנו כך.
המהפכה הזו היא לא סתם שינוי סדרי העדיפויות במדינה. היא תדרוש אומץ פוליטי, עבודת מטה מסודרת של מערכת הביטחון והשקעה כלכלית משמעותית, אך היא הנתיב היחיד שיבטיח את שרידותנו בעולם החדש, שבו המזרח התיכון, החברה האמריקנית וישראל עצמה משתנים ללא היכר.