במובנים רבים, כבר היינו כאן בעבר. גם בתנועת "הגל הירוק" של 2009 וגם בהתקוממות "נשים, חיים, חירות" של 2022 – ובעוד אינספור גלי אי־שקט ביניהם – יצאו אינספור איראנים לרחובות הערים בכל רחבי המדינה כדי למחות נגד משטר תיאוקרטי מושרש, שהופך יותר ויותר בלתי פופולרי. ההתנגדות שלהם חשפה את כישלונותיו של המיזם המהפכני המידרדר של איראן ואת התסכולים הרחבים של איראנים הכמהים ליותר חירויות. הם נתקלו בדיכוי מוחץ: השבתת האינטרנט, מעצרים המוניים והרג המוני.
ייתכן שהסיפור הזה יחזור על עצמו בימים הקרובים, כאשר המחאות נמשכות בכל 31 המחוזות של איראן. מאות בני אדם נהרגו, כך אומרים ארגוני זכויות, ומאות נוספים נעצרו בידי כוחות הביטחון. ארגון זכויות אדם בולט שעוקב אחרי המצב הזהיר בשבת האחרונה ש"מתרחש טבח". האלימות מצד המדינה עדיין לא הצליחה להרגיע את אי־השקט, שהתלקח לפני כשבועיים על רקע זעם על היחלשות המטבע האיראני, הריאל. הכעס של סוחרים זועמים התפשט על פני שכבות רחבות בחברה האיראנית.
הנשיא מסעוד פזשכיאן ניסה לקדם הקלה כלכלית כלשהי עבור איראנים עניים יותר, אבל זה לא הוריד את הלהבות. להפך: סימנים רבים מצביעים על כך שההפגנות רק מתעצמות, כהתרסה נגד המשטר, כשהן ניזונות מדור צעיר יותר של מפגינים – נועז יותר ומתוסכל יותר.
הכי מעניין
המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי (שמאל) ונשיא איראן מסעוד פזשכיאן | צילום: KHAMENEI.IR / AFP
"סיסמאות המפגינים דרשו שינוי יסודי במערכת הפוליטית שלהם", דיווחה בסוף השבוע עמיתתי יגאנה תורבטי. "כמה מהסרטונים מערב יום שישי הראו אנשים מחזיקים את דגל המלוכה של איראן, שהופלה במהפכה האסלאמית של 1979, ואחד הראה גבר שמרסס בצבע כתובת בעד המלוכה על שלט חוצות גדול בעיר טהרן".
שליטיה של איראן לא מתמודדים רק עם זעקה מבפנים. השנים האחרונות של סערה באזור הפכו את הרפובליקה האסלאמית לפגיעה יותר. שלוחיה בלבנון ובסוריה או הושמדו או נחלשו, בעוד שהתקיפות הנועזות של ישראל בתוך איראן – כולל חיסולים ממוקדים – המחישו עד כמה המשטר עשוי להיות חלש וחדור. המנהיג העליון של המדינה, עלי ח’אמנאי, עדיין מציג את המדינה האיראנית כחוד החנית של "ההתנגדות" מול ההגמוניה האמריקנית ו"המזימות הישראליות", אבל מספר הולך וגדל של איראנים מן השורה רואים ממסד מושחת שמסתגר, קרוע מחוסר־כשירות, ואינו מסוגל לשמור על ביטחון המדינה.
המחאות באיראן בסוף השבוע האחרון | צילום: AP
"מה שמבדיל את הרגע הנוכחי הוא קריסה עמוקה של הלגיטימיות והדרישה הגוברת של הציבור לשינוי משטר", ציין עבאס מילאני, היסטוריון איראני־אמריקני מאוניברסיטת סטנפורד, והוסיף שמשטרים סמכותניים נשענים על "פחד" לא פחות מאשר על "כפייה" – אבל במקרה של איראן, "הפחד הזה נחלש באופן נראה לעין".
כשהתמונה הזו מצטרפת לנכונות המוצהרת של הנשיא דונלד טראמפ לנקוט צעדים נגד המשטר האיראני – נכונות שהודגשה מוקדם יותר החודש באמצעות המבצע להדחת נשיא ונצואלה ניקולס מדורו – האסטרטגים של המשטר בטהרן ניצבים מול משבר שמעמיק. "הרפובליקה האסלאמית נמצאת בין הפטיש לסדן, מוכית בידי האיום החיצוני מארה״ב ומישראל, ובידי האיום הפנימי של התקוממות המונים", כתב ואלי נאסר, פרופסור ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת ג’ונס הופקינס. "אין דרך קלה לצאת מן המבוי הסתום הזה. קריסה מוחלטת של הרפובליקה האסלאמית אינה בהכרח מיידית, אבל המהפכה של איראן מתקרבת כעת לסופה".
קארים סאדג’אדפור וג’ק גולדסטון, שכתבו ב־Atlantic, פרטו כיצד המצב הנוכחי ממלא תנאים ספציפיים רבים למהפכה, ובהם התפרקותה הכלכלית של המדינה, העמקת הפיצולים בתוך בסיס הכוח האליטיסטי של המשטר, וסימנים למרד עממי רחב.
"הרפובליקה האסלאמית היא היום משטר זומבי", כתבו. "הלגיטימיות, האידיאולוגיה, הכלכלה והמנהיגים הבכירים שלה מתים או גוססים. מה שמחזיק אותה בחיים הוא כוח קטלני. המרכיב החשוב ביותר שעדיין חסר לקריסה מהפכנית מלאה הוא שכוחות הדיכוי יחליטו שגם הם כבר אינם מרוויחים מן המשטר – ולכן אינם מוכנים עוד להרוג למענו. אכזריות יכולה לדחות את הלוויה של המשטר, אבל לא סביר שהיא תחזיר לו דופק".
הפגנות נגד המשטר האיראני | צילום: Joe Klamar / AFP
מה שיבוא אחר כך הוא מורכב ורווי סכנות. עצם האפשרות של פעולה אמריקנית מעלה שאלות חדשות. תקיפות סמליות נגד מטרות מסוימות של המשטר אולי יהיו קלות לספיגה. "עריפת ראש" כוללת של הנהגת־העל עלולה לגרום לכדור שלג מסוכן ובסופו כוחות קיצוניים אף יותר עשויים להשתלט. "אם ארה״ב תעשה מעט מדי, ייתכן שהיא לא תגרום לשינוי", העיר עלי ואעז ממכון המחקר International Crisis Group. "אם היא תעשה יותר מדי, היא עלולה לפגוע במגמות החיוביות – עם השלכות בלתי צפויות לכולם".
חוסר הוודאות עשוי לדחוף ממשלות מערביות להעדיף דיפלומטיה על פני התערבות. "הרפובליקה האסלאמית ניצבת מול שורה של אתגרים: הצל הכבד של חידוש מלחמה עם ישראל, טלטלה סביב מאבק הירושה על תפקיד המנהיג העליון, והסבירות להמשך המחאות", כתבה הולי דגרס, עמיתת מחקר בכירה ב־Washington Institute, מכון מחקר המתמקד במדיניות המזרח התיכון. "רבים ממקבלי ההחלטות והאנליסטים בארה״ב ובמערב נרתעים מהאפשרות של שינוי באיראן מחשש מפני הלא־נודע".
יש דמויות שגורמות לאופטימיות. הבולט שבהן הוא רזא פהלווי, בנו של השאה שהופל ב־1979, שכתב לאחרונה מאמר דעה ב־Washington Post שבו הדגיש את נכונותו לסייע להוביל "מעבר אחראי" באיראן לעבר דמוקרטיה. "ההיסטוריה כמעט אף פעם לא מכריזה מראש על נקודות המפנה שלה", אמר. "אבל היום, הסימנים חד־משמעיים".
יורש העצר האיראני, רזא פהלווי | צילום: JOEL SAGET / AFP . (Photo by JOEL SAGET / AFP)
לא כולם שותפים לביטחון הזה. "למשטר הזה יש יכולת לדכא את המפגינים, במיוחד משום שאין כוח אופוזיציה מאורגן ונחוש", אמר לי עבאס אמאנאת, פרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטת ייל והיסטוריון ידוע של איראן. "פהלווי, למרות כל הפרסום, הוא תעתוע אופטי. אין לו לא את האישיות, ולא את התמיכה המאורגנת".
בראיון ל־Variety, הבמאי האיראני המהולל ג’עפר פנהי, שחי בגלות בחו״ל, הזהיר מפני הרטוריקה התוקפנית של טראמפ ומהבטחותיו להתערבות זרה, דווקא ברגע שבו הרפובליקה האסלאמית מאבדת את הלגיטימיות שלה בבית.
"המשטר הזה כבר נפל. ... האנשים שמבצעים את ההפגנות ברחובות – הם רוצים שזה יקרה", אמר פנהי. "תמיכה בינלאומית יכולה לעשות הבדל. אבל עד שאנשים עצמם יחליטו לעשות משהו או לא, שום דבר לא יקרה. ... זה חייב לבוא מבפנים, מתוך המדינה, מרצון העם".
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
