ניסיון העבר בפוליטיקה, ובפוליטיקה הישראלית בפרט, מלמד שתנועות עומק אינן מתחוללות בגלל אדם אחד, אלא בגלל פער שנפער בין הציבור לבין מי שאמורים לייצג אותו, ולהתארגן סביב רעיון מסדר שבדרך כלל אבד בחברה כולה. זה הרגע שבו ״העם קם ועושה מעשה״, לא במובן הרומנטי, אלא במובן הסוציולוגי: התודעה הקולקטיבית משתנה, אך המערכת הפוליטית והתקשורתית ממשיכה לדבר בשפה ישנה.
עוד כתבות בנושא
הבן-גביריזם המתפתח כעת הוא ביטוי מובהק לרגע כזה. לא כתופעה פרסונלית, ואל תנסו לבדוק האם אני בעד או נגד, אלא כתיאור מהלך עומק שמתרחש בעיקר בקרב אנשי ימין צעירים ואנשים שחזרו מהמלחמה, "מפונים כלוחמים, ובעיקר בקרב כל מי שמרגיש שדם אחינו ואחיותינו הנרצחים חדשות לבקרים בפיגועים על ידיו ואינו מוכן שילדותינו יירצחו ברחובות.
כדי להבין את המגמה, יש למקם אותה על רצף רעיוני היסטורי. הימין הישראלי נבנה סביב הבגיניזם, תפיסת עולם ריבונית-לאומית שגובשה על ידי מנחם בגין ושילבה תודעה יהודית ברורה עם ממלכתיות, זו הייתה תפיסה שראתה במדינה היהודית ערך מוסרי ולא רק עובדה פוליטית. בהמשך, הביביזם, כפי שעוצב בידי בנימין נתניהו, לא היה אידאולוגיה במובן הקלאסי, אלא בעיקר שיטת שלטון שכללה ניהול מתמיד של משברים, הישרדות פוליטית, הבנה עמוקה של התקשורת, שימוש בפחד והחדרת תודעה. נתניהו שימר כוח, אך נמנע מהכרעות עומק בכל הקשור ליישום הריבונות של עם ישראל ולהגברת תחושת הביטחון ביומיום.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
הבן-גביריזם מופיע כעת כשלב הבא, לא כהמשך ישיר, אלא כתגובה לתחושת מיצוי. מיצוי מהשפה הממלכתית שנתפסה כמרוחקת, ומיצוי מפוליטיקה של ניהול שנתפסה כמי שהשלימה עם מציאות של חוסר משילות. של שנות נרמול נשק בלתי חוקי, של ביגמיה, של רצח לאומני ועוד, וכאן נכנס גורם קריטי: כל אותם נשים וגברים אשר לקחו חלק פעיל במלחמה, ושירתו כחיילים וכאנשי מילואים במלחמה. משפחות שכול, מפונים וכל המעגלים הקרובים להם שהתפכחו תחת אש. עבורם השיח כבר אינו תאורטי, אינו פוליטי ואינו תקשורתי אלא מדובר בשיח ערכי אידיאולוגי קיומי.
יש כאן מחנה חדש שלא מוכן שיהודי יחטוף מכות ביפו או שיהיה נתון לירי בלתי פוסק בנגב, ולא מוכן לשמוע יותר שאב יאסוף את בתו הנרצחת מתעלה בצידי דרך בארץ ישראל. בקרב הקבוצה הזו מתרחש תהליך עומק: תחושת הנאמנות האידאולוגית לימין נותרה בעינה, אך האמון במי שמייצג אותה נשחק. נוצר מצב שבו העם קם ואין מי שייצג אותו, זאת משום שהפער בין חוויית המציאות לבין השפה הפוליטית הפך לבלתי נסבל. האנשים שחזרו מהמלחמה לא שואלים עוד “מה העמדה של מפלגה זאת או אחרת”, אלא “איפה המדינה שלנו”. איפה המשילות. איפה הנוכחות של השב״כ והמשטרה ואיפה הסדר הציבורי.
בנקודה הזו מצליח בן גביר לגעת בציבור, בתומכיו ובמתנגדיו כאחד והוא אינו פונה רק לשוליים אידאולוגיים, אלא לחלק רחב בחברה, "אנשי ימין" שמזדהים עם רעיון המדינה היהודית והריבונות, אך חשים שהשלטון הקיים מדבר על ביטחון במקום לממש אותו במרחב האזרחי. כך מתרחש תהליך רוחב, התפכחות. הרעיון המסדר הופך קיומי והאידיאולוגיה חוזרת לדבר במקום הפרסונליזציה.
השר בן־גביר | צילום: יונתן זינדל - פלאש 90
המהפכה הזו מתרחשת בתוך אקו-סיסטם תודעתי רחב, שבו דמויות תקשורתיות מהפכניות כמו ינון מגל מתפקדות כמתווכים בין תחושת השטח לשפה הציבורית. במחקרי מדע המדינה ידוע שתנועה מצליחה כאשר היא מייצרת שפה חוזרת, יומיומית, שמנרמלת תחושה. כך הופכת חוויה אישית כמו פחד, כעס, אובדן אמון לנרטיב קולקטיבי.
חשוב להדגיש: המהפכה הזו לא תסתיים בבן גביר ולא במגל. היסטורית, תנועות תודעתיות אינן תלויות בדמות אחת. הן משנות את כללי המשחק. ברגע ששפה חדשה מתקבעת, המערכת כולה מתיישרת אליה: פוליטיקאים אחרים מאמצים אותה, תקשורת משנה טון, ומוסדות נדרשים להצדיק את קיומם מחדש. זה אינו יישור קו אידאולוגי, זו הסתגלות למציאות תודעתית.
המאיץ המרכזי של התהליך הוא המלחמה. מחקרים היסטוריים מראים שמלחמות אינן רק אירועים ביטחוניים, אלא רגעי חיתוך תודעתיים. הן מבטלות פערים בין הצהרות למציאות. דור שלם שהתעצב במלחמה שואל שאלה בסיסית: אם המדינה קיימת כדי להגן, מדוע אזורים שלמים נחווים כמרחבים נטולי ריבונות? מדוע משטרה ושירותי ביטחון אינם מורגשים במרחב האזרחי? הדרישה איננה אידאולוגית, היא בסך הכל פונקציונלית.
מכאן נולדת הדרישה למשילות: נוכחות גלויה של משטרה ושב״כ ביפו, בכפרים הבדואיים, בערים מעורבות, זו הזדקקות אזרחית, שאינה שייכת רק לימין, אך מתנקזת כרגע אליו משום ששם היא מוצאת ביטוי.
בבחירות הקרובות, אם להסתמך על דפוסים היסטוריים, לא תוכרע רק שאלת ימין ושמאל, אלא שאלת הייצוג: מי מבטא את תחושת העם החדש שקם. מנהיגים רבים, גם כאלה שאינם מזוהים עם בן גביר ייאלצו לאמץ את שפת המשילות, הנוכחות והריבונות המורגשת היטב בשטח. לא מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך הכרח.
מבט מלמעלה מראה תהליך רחב: מעבר מפוליטיקה של זהות לפוליטיקה של ריבונות יומיומית. מהגנה על מוסדות לדרישה שהם יהיו נוכחים. מהצהרה לפעולה מורגשת. בן גביר הוא כרגע אחד הסמנים הבולטים של התהליך, אך הוא אינו סופו. הוא עדות לכך שפער עמוק נוצר בין ציבור לבין ייצוגו וכאשר הפער הזה נפתח, ההיסטוריה מלמדת שהפוליטיקה משתנה, בין אם המערכת מוכנה לכך ובין אם לא. ואחרי שאמרנו את זה כמה הארות לקראת הטורים הבאים: אם ישכילו חברי המחנה "החדש", המחנה הלאומי אמוני המורכב לא רק מדתיים להתחבר סביב הרגשות הלאומיים המתעוררים הם לבטח יגלו שהם עשויים להיות בבוקר שאחרי הבחירות הבאות המפלגה השנייה בגודלה.
עוד כתבות בנושא
ואילו בן גביר לא יעבוד ביצירת תופעת הבנגבירזם, ממש למתג בכח הוא עשוי לגלות שעקפו אותו מימין אחרי הבחירות ולקחו לו את הבכורה.