את בת לשושלת של פמיניסטיות דתיות מלאות חוש הומור

אני לא יודע מתי תקראי את הטור, ואם בכלל. טורים, כידוע, יש להם חיים קצרים במיוחד ולמחרת עוטפים בהם דגים, ואת רק בת ארבעה ימים. בכל זאת אני יושב עכשיו בשעת לילה מאוחרת וכותב לך. הרחובות ריקים וקור ירושלמי חודר עד העצמות. אבל כאן חם ונעים. כולם כבר הלכו לישון ואני מקשיב לנשימות הקצובות שלך, ומריח את הריח הזה שממלא את החדר כשתינוקות באים לעולם. עוד אין לך מושג על שום דבר שהוא לא חלב מתוק ותנומה עמוקה וזה מוזר לכתוב טור לתינוקת כל כך קטנה. ואולי אני בכלל כותב לעצמי?

אימא שלך ואני הפכנו להורים לשלושה כשהגחת החוצה בקומה עשר של שערי צדק. אם הייתי מקבל שקל על כל פעם שאמרו לי ״זהו, עכשיו הם הרוב״ הייתי קונה לך סטוק עצום של מוצצים בכל הצבעים. בכלל, לאנשים יש נטייה לראות בילדים נטל, וזה מוזר שבכל זאת כמעט כולם מביאים ילדים לעולם ומחליפים להם חיתולים ומועכים להם בננות ומנדנדים אותם בנדנדות ומביאים להם כוס מים לפני השינה, ועוד כוס מים ועוד אחת. ומה אני אגיד לך, מודה. לפעמים גם אני חושב שילדים זה דבר משעמם במיוחד. ועדיין, גם ברגעי השעמום הגדולים ביותר, כשאנחנו שרועים על הפרקט בסלון ובונים מגדל מגנטים חסר צורה שעוד רגע יקרוס לקול הצהלות של עקיבא ועלמה, יש איזה קסם.

אגב, זאת אולי הזדמנות טובה להכיר לך את עקיבא ועלמה. עקיבא הוא הבכור, הוא בן שבע וחצי, לא מזמן הוא אימץ את מסורת המשפחה שלנו ונהיה משקפופר (יש לי הרגשה שזו מילה שמוציאה אותי מה זה בומר, אבל כן, אבא שלך כנראה כבר בומר). עקיבא אוהב לקרוא ספרי קומיקס ולצייר ויש לו אוסף אינסופי של דמויות גיבורי־על ובובות pez. לפעמים הוא שואל אותנו שאלות קשות כמו: אם השם ברא את הכול אז מי ברא את השם? ואימא ואני מחייכים זה לזה ולא ממש יודעים מה לענות.

עלמה היא ילדה מאוד נינוחה. יש לה וייב של מישהי שהכול בא לה בטוב. היא אוהבת מאוד דברים בצבע ורוד, ובחיי שלא הסללנו אותה לזה. אתמול למשל היא הצביעה על השמיים בשעת השקיעה ואמרה ״השמיים ורודים כמו השמיכה שלי״, ומשהו במשפט הזה גרם לי לחשוד שאולי גדלה פה משוררת לעתיד.

בקיצור, ליבי, יש לך שני אחים ממש נחמדים ואני בטוח שתשתלבי בצוות שלהם בטבעיות. מדי יום שישי אנחנו מקרינים להם סרט מצויר (יש עדיפות לצפייה חוזרת בצעצוע של סיפור, שזה גם הסרט האהוב עליי ועל אימא) ויש לנו המון־המון לגו וערמות של טושים וניירות.

ואימא שלך. וואי־וואי. מה אני יכול לספר לך עכשיו על אימא שלך בלי לצאת קלישאתי מעל דפי העיתון? אני אומנם כותב את זה בשבילך, מותק, אבל יש עוד כמה וכמה אנשים שיקראו את זה. אז אקצר ואספר לך שחוץ מזה שאימא שלך יפה וגיבורה וטובת לב, היא גם אישה שמחוברת לעצמה ולכוחות שלה ולנשיות שלה ולאמונה שלה. בחיים שלי לא פגשתי מישהי (וגם לא מישהו) שמחוברת כל כך למי שהיא. שיש לה center. שלא רוצה להיות שום דבר אחר חוץ ממי שהיא, שזה דבר מפעים ומעורר השראה. את עוד תכירי את זה מקרוב מאוד בהקדם. חוץ מזה, את בת לשושלת של נשים גדולות מהחיים, שיש להן תורה ועוצמה ויופי. שושלת של נשים פמיניסטיות דתיות עם תועפות של חוש הומור.

ליבי קטנה שלי, אנחנו פה אחרי שנתיים קשות. העם שהצטרפת אליו והארץ שנולדת בה חוו ימים ארוכים ועצובים וקשים. אימא ואני, במשך ההיריון שלך, תהינו בחשש לא פעם לאיזה עולם אנחנו מביאים אותך. ועכשיו, בימים אלו ממש, יש תחושה שאט־אט הפצעים מגלידים ושקרני שמש מביאות איתן צדקה ומרפא בכנפיהן. אנחנו לא יודעים מה ילד יום, אבל כן יודעים שאנחנו מאוד רוצים. רוצים עבורך ועבור האחים שלך עולם מתוקן יותר, בטוח יותר, טוב ויפה יותר.

יש דבר תורה מדהים של לאה גולדברג שכותבת ״לא רק הֶיתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח״. ליבי קטנה שלי, אני יושב עכשיו בחדר בשעת לילה מאוחרת וכותב לך. זה אומנם טור שיתפרסם בעיתון ומחר יעטפו איתו דגים, אבל זה גם שיר אהבה בשעת דמדומי מלחמה. ואם אני חושב על זה רגע, את בעצמך שיר אהבה. שיר אהבה שהוא הכרח. ברוכה הבאה, תינוקת. ברוכה הבאה, ליבי שלנו.