רוב הישראלים שמגיעים לאוסטרליה אחרי הצבא, רוצים לנקות את הראש לאחר שירות אינטנסיבי. המסלול המוכר של המזרח, דרום אמריקה ואוסטרליה הגיוני למי שמחפש ניתוק חד מהקונטקסט הישראלי. אוסטרליה מציעה משהו נוסף: מצד אחד כל הנוחות של העולם המערבי, ומצד שני מרחק גדול, כמעט מוחלט.
השילוב הזה מייצר אשליה. תחושה שאוסטרליה מתקיימת מחוץ לציר ההיסטורי הרגיל. הכול יפה, הכול רגוע, אין מלחמות. גן עדן עלי אדמות. לא במקרה האוסטרלים מכנים את מדינתם "המדינה בת המזל". אבל זו אשליה, שהתנפצה באכזריות בנר הראשון של חנוכה, כאשר זוג המחבלים רצחו חמישה־עשר בני אדם במהלך אירוע הדלקת נרות קהילתי למשפחות בהובלת חב"ד. ילדה בת עשר, ניצולי שואה, ומסורבי עלייה מברית המועצות בשנות השמונים לחייהם. הם לא חסו על איש.
יומיים לאחר הפיגוע הצטרפתי לרב אבי וייס למסע סולידריות. נסענו לעמוד לצד הקהילה ברגעיה הקשים. להשתתף בהלוויות, לנחם אבלים, לבקר פצועים בבתי חולים, ולהיות נוכחים בעצרות ובמפגשים ביתיים. לא כדי להסביר, אלא כדי להיות שם. לתת כתף. לתת חיבוק. המינימום שיכולנו לתת.
הכי מעניין
עצרת בבית חב"ד בבונדי בסידני, אוסטרליה | צילום: EPA
במהלך הביקורים התחלתי לזהות דפוסים חוזרים. כישראלי שמתגורר בארצות הברית, הנסיעה לאוסטרליה התחוור לי שאין מדובר בשלושה עולמות מנותקים, אלא באותה זהות החיה בתנאים שונים. המשולש הזה מייצג שלוש נקודות מבט על החוויה היהודית. שלושה אופנים שונים של חיים יהודיים בעת הזו. שלושה סוגים של פחד.
כישראלים, אנחנו חייבים להיחשף למציאות שאינה שלנו, ולפחות לנסות להבין מה מתרחש מעבר לים. לא מתוך רחמים ולא מתוך התנשאות, אלא מתוך אחריות. השבעה באוקטובר הזכיר לישראלים דבר שאולי הדחקנו, אך תמיד ידענו: החיים שבירים. מנגנוני ביטחון עלולים לקרוס, אלימות לעולם אינה תיאורטית. מאז קום המדינה חיינו לצד פחד מסוג מסוים: פחד מטרור, פחד מרקטות, פחד משכול. זה פחד קולקטיבי, קיומי. וזה נורא.
עוד כתבות בנושא
אבל יש סוג נוסף של פחד, שזר לישראלים: הפחד להיות יהודי. נכון, גם בישראל אויבינו שונאים אותנו בין היתר בשל יהדותנו, אבל בישראל הזהות היהודית כתשתית של המרחב הציבורי אינה ניתנת למשא ומתן. לא מסבירים אותה, לא מסתירים אותה. כשאתה מדליק נרות חנוכה בפומבי אתה דואג לבטיחות, אך לא חושש שהמעשה יהפוך אותך למטרה.
מחוץ לישראל, הפחד נראה אחרת. הוא קמאי. הישרדותי. בישראל שואלים האם מקום מסוים בטוח. מחוץ לישראל השאלה היא אחרת: האם אני בטוח בעצם היותי יהודי. בחלקים נרחבים של התפוצות כיום, יהודים חוששים מאלימות, לא כחוויה קולקטיבית אלא כאיום אישי. הם חוששים מהזיהוי כיהודים. חוששים להתאסף בפומבי, לציין חגים בגלוי, להיראות כיהודים, גם במקומות שבעבר נתפסו כניטרליים. את ההבחנה הזו קשה לישראלים להפנים לא מחוסר אמפתיה, אלא משום שסוג כזה של פחד אינו חלק מהחוויה הישראלית.
שעת אחריות
בארצות הברית האשליה שונה. יהודים יודעים שהם מיעוט, אך חווים את עצמם כחלק מחברת הרוב. יהודים “לבנים”, או לבנים־למחצה. הפחד קיים, אך מעומעם. מרוחק. כמעט תיאורטי.
אך הביקור באוסטרליה, לצד העלייה החדה באירועי אנטישמיות בארצות הברית, הוביל אותי להבנה שיהדות אמריקה עומדת בפני שינוי עמוק בתפיסה העצמית שלה. לאחר השבעה באוקטובר רבים חשו בגידה מצד סביבתם. אך עם ריבוי התקיפות, מימין ומשמאל, מתבהר שלא מדובר באירוע חד־פעמי, אלא בהתפוררות של אשליה ארוכת שנים, אולי אף חזרה לציר ההיסטורי המוכר של שנאת יהודים גלויה.
אני לא מנסה לזרוע היסטריה. למרות הכול, מצבו של העם היהודי מעולם לא היה טוב יותר. יש לנו מדינה ריבונית חזקה, קהילות יהודיות רבות בעלות השפעה וביטחון, ועוצמה שלא הייתה לנו בעבר. דווקא משום כך זוהי שעת אחריות. הסיפור הציוני אינו מסתיים בגבולות, משילות וכוח צבאי. הוא מחייב הבנה עמוקה יותר: שהעם היהודי אחראי לגורלו. כפי שלימד הרב סולובייצ'יק, המשימה שלנו היא להפוך גורל לייעוד.
תמיכה בישראל מול הפגנה פלסטינית מתחת למגדלי טראמפ בניו יורק | צילום: EPA
צעד מרכזי בכיוון הזה הוא תפנית תודעתית: ההכרה שאנטישמיות אינה תלויה בקרבה למזרח התיכון. איום על יהודי אוסטרליה הוא איום על יהודים בכל מקום, כולל בישראל. יהדות התפוצות מבינה זאת היטב, במיוחד לאחר השבעה באוקטובר. לנו, כישראלים, יש עוד מה ללמוד על עמיות, הדדיות וערבות.
הנסיעה לאוסטרליה לא סיפקה תשובות. היא סיפקה בהירות. הבהירות הזו איננה נוחה. היא דורשת מאיתנו, כישראלים, להכיר בכך שהחוויה היהודית שלנו איננה מדד בלעדי למהי סכנה, ומהו פחד. שהעובדה שאנו חיים עם כוח וריבונות אינה מבטלת את האחריות שלנו להבין יהדות החיה ללא שניהם.
אנטישמיות אינה תופעת חוץ של התפוצות, ואינה תוצר לוואי של המזרח התיכון. היא תזכורת לכך שהעם היהודי עדיין נבחן ביכולתו לזהות סכנה מוקדם, ולהגיב יחד. ישראל נוסדה כדי שיהודים לא יהיו עוד חסרי אונים. זהו הישג היסטורי שאין לזלזל בו. אך ריבונות איננה רק כוח. היא גם אחריות תודעתית. אנו נדרשים להבין שלא כל איום נראה כמו איום ישראלי, ושלא כל פחד מתבטא כפי שאנו רגילים.
האתגר של דורנו איננו רק להגן על יהודים, אלא להבין זה את זה. לא להקטין פחד שאינו מוכר לנו, ולא לפרש ביטחון כניתוק.
הייעוד מתחיל במקום שבו אנו מסרבים להישאר שבויים של גורל צר. אם ניכשל בכך, נישאר עם כוח אך בלי עמיות. אם נצליח, נוכל לבנות סולידריות שאינה תלויה באסון הבא. זו איננה קריאה להיסטריה. זו קריאה לבגרות יהודית.
עוד כתבות בנושא
