הטור הזה יתפרסם אחרי שהכול ירגע, אבל ברגעים אלו ממש, כשאני יושב בקפה ליד הבית וכותב אותו הסערה עוד בעיצומה. בשונה מהסערה בחוץ והגשם שלא מפסיק לרדת, תודה לאל, הסערה שאני כותב עליה מבאסת מאוד, ואף שבמובנים רבים היא "סערה בכוס תה", בכל זאת, זו כוס התה שלי. לכן אנסה לספר בקצרה את השתלשלות העניינים לטובת כולם.

לפני כמה חודשים נערך טקס פרסי אופיר, המכונה "האוסקר הישראלי" - התחרות השנתית הרשמית של תעשיית הקולנוע המקומית. אחת לשנה, יוצרי קולנוע ממגוון תחומים יכולים להגיש מועמדות, חברי האקדמיה - אלף איש בערך - בוחנים את ההצעות ובוחרים חמישה פיינלסטים בכל קטגוריה: בימוי, תסריט, משחק, צילום, עריכה ועוד. בטקס החגיגי מוכרזים הזוכים, ומי שזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר משובץ אוטומטית לתחרות האוסקר האמריקאי בקטגוריית הסרט הזר.

גילוי נאות: אני חבר אקדמיה. ומשכך, צפיתי בכל הסרטים המועמדים השנה. אני אוהב קולנוע ישראלי, אוהב סיפורים ישראליים ואוהב את השפה העברית. ולכן ערב אחד בספטמבר האחרון ישבתי על הספה בבית וצפיתי בטקס. הימים היו ימי מלחמה עצימה - החטופים עוד לא חזרו, ואין־ספור חיילים מסרו נפש בשדות הקרב, בשעה שכאן, בעורף, התקיימה יחסית שגרה רגילה. וככה, אני יושב וצופה בטקס, ומה יש להגיד, אופיר כמו אופיר. הרוח אותה רוח, הדיבורים אותם דיבורים, נאומי הזכייה אותם נאומי זכייה, והזוכים, נו נו, פחות או יותר מאותו מילייה של זוכים. אבל הפעם, השנה הזאת, הכול היה בטעם רע. ההתעלמות החד־צדדית הגורפת מההקשר הרחב הייתה פתטית ותמוהה, ולרגעים גם מכעיסה מאוד.

כשהסתיים השידור לא ידעתי לאן לקחת את סערת רגשותיי, ואחרי שסימסתי לכמה חברים מהתחום שהנחתי שמרגישים כמוני פחות או יותר, נכנסתי לפייסבוק וכתבתי את הפוסט הקצרצר הבא: "טקס פרסי אופיר 2025. ערב שלם ללא מילת תודה אחת לחיילים שברגע זה ממש מסכנים את חייהם כדי שהטקס הבועתי הזה יוכל להתקיים. בושה". כאן המקום לגילוי נאות נוסף: סרט שלי התחרה באופיר האחרון בקטגוריית הסרט העלילתי הקצר, ולצערי לא העפיל לחמישיית הגמר, למרות זאת אני בטוח שהייתי כותב את אותו הפוסט גם אם הייתי קוטף את הפרס. מפה לשם, הלייקים נערמו, התגובות לא איחרו לבוא, ואני הרגשתי שאת שלי אמרתי ואין לי מה להוסיף לזה.

כעבור יומיים הכריז שר התרבות מיקי זוהר על הקמת טקס קולנוע ממלכתי חדש שישמש קונטרה לטקס פרסי אופיר. הנימוק הרשמי היה הזכייה של הסרט "הים" שמספר את סיפורו של ילד פלסטיני שמנסה להגיע לים בפעם הראשונה בחייו. תראו, צפיתי בסרט הזה, ומה יש להגיד, אחלה סרט. חמוד, אנושי ולרגעים נוגע ללב. למה במאי ישראלי בחר לספר סיפור על ילד פלסטיני? לא יודע. וזה גם לא ענייני. בכלל, כשעוסקים באמנות ויצירה כדאי לנתק רגע פוזיציות ולשמור על חופש ביטוי מוחלט שיאפשר לכל אחד לעשות איזה סרט שבא לו. כן, גם סרטים ביקורתיים ומחאתיים וכאלה שהגיבורים שלהם פלסטינים, בן־גביריסטים או נורווגים. זו דעתי. ולכן ההחלטה המבורכת של השר להקמת טקס קולנוע חדש, כזה שייתמקד בקולות ונרטיבים שבמשך שנים לא זוכים להתייחסות ראויה בטקס פרסי אופיר התפספסה כשהנימוק הפומבי הוא הסרט "הים". זו הסחת דעת מהבעיות האמיתיות שדורשות תיקון בתעשייה הזאת.

ועכשיו, גילוי נאות שלישי ואחרון לטור זה: נכון לרגע כתיבת שורות אלו אמור להיערך מחר טקס הקולנוע הממלכתי של משרד התרבות, והסרט הקצר שלי מתמודד גם בו בשלישיית הגמר. איני יודע כמה מכם עקבו אחרי העדכונים בשולי החדשות בשבוע האחרון, אבל בגדול, התרחשה סאגה רבתי בעקבות קיומו של הטקס. מועמדים פרשו, איומים נזרקו מכל עבר, והאווירה הכללית הייתה לא נעימה בלשון המעטה לכל מי שיש לו איזה שהוא חלק בדבר. אחסוך מכם את הפרטים הרבים ואשתף בשורה אחת מתוך הודעה אישית שכתבתי לשר התרבות השבוע, שורה שהיא גם סיכום לטור הזה וגם התקווה שלי כקולנוען ישראלי: "קולנוע הוא אמנות קבוצתית. על הסט פוגשים את כולם: את השחקן השמאלני, השחקנית הלסבית, הצלם החוזר בתשובה, עוזרת הבמאי המתנחלת, המפיק המילואימניק והבמאי החרדי. כתף אל כתף. יד ביד. ככה זה אצלנו. ככה זה היה בסרט שלי וככה נרקמות חברויות נפש שהן בעיניי התקווה של המקום הזה... התקווה לכבודו של הקולנוע הישראלי שיגיע בראש ובראשונה כשכולם, ללא יוצא מן הכלל, ירגישו בו בנוח".