על סיבוב הפרסה של יוצרי הקולנוע שהודיעו על חזרה להשתתפות בטקס הפרסים החדש שיזם השר זוהר אפשר להביט בציניות. ללעוג ליוצרים שנשברו מול נחישותו של השר ולתהות האם אין עיקרון שלא ניתן להכריע כשעל כף המאזניים השנייה מונח מספיק כסף. אלא שהמציאות הממשית מורכבת יותר. יוצרי הקולנוע מצאו את עצמם בסיטואציה שהיא באמת בלתי אפשרית. המספרים פשוטים: בלי כסף ממשלתי אין קולנוע ישראלי. ביטול חוק הקולנוע ותקציבי הענף לא יפגעו בקולנוע הישראלי, הם יחסלו אותו, לחלוטין. אין מודל כלכלי לקולנוע בשפה העברית בלי תמיכה ציבורית מאסיבית. רק תמיכה שכזו יכולה לאפשר קיום של אקלים פיננסי שבו ניתן ליצור סרטים בשפת התנ"ך פה בארץ חמדת אבות.
עוד כתבות בנושא
למען האמת, זה לא רק ענף הקולנוע. למעשה, כמעט כל ענפי התרבות העברית תלויים ברמה משתנה בקיומו של מימון ציבורי (מלבד הספרות והמוזיקה ככלל), אלא שרמת התלות הזו שונה מענף לענף. מספר דוברי העברית בעולם הופך ענפים שהיצירה בהם מחייבת השקעה כלכלית כבדה לבלתי ניתנים לאיזון כלכלי. אגב, אנחנו ממש לא לבד בסיפור הזה. רבות ממדינות העולם שיש להן שפה ותרבות ייחודיים משקיעות סכומי כסף גדולים בטיפוח יצירה תרבותית בשפה המדינה, מתוך הבנה שלולי השקעה כזו התרבות המקומית פשוט תיעלם ותגווע. באופן יחסי למדינות דומות לישראל, בגודלן, ייחודיות שפתן ומצבן הכלכלי, ישראל נמצאת אפילו לא במקום טוב באמצע ברמת התמיכה שהיא מעניקה ליוצרי התרבות בתוכה. אם אנחנו רוצים שגם ילדינו יצפו בסרטים בשפה העברית, יראו הצגות בעברית, יצפו בסדרות טלוויזיה בעברית, וכן על זו הדרך - אין שם אלטרנטיבה מלבד השקעת כסף ציבורי.
את האמת הפשוטה הזו יודע היטב השר זוהר, שהבין שאם יאיים בביטול חוק הקולנוע היוצרים המקומיים ייכנעו לדרישותיו. ואכן, גם היוצרים מבינים שאין להם ברירה. ויתור על התקצוב הממשלתי הוא לא סיכון שהם יכולים לקחת. משמעות ביטולו של התקצוב עשויה להיות מותו של הענף כולו תוך זמן קצר, שנה או שנתיים בלבד. קריסה כזו תהיה מהירה, אך ההתאוששות ממנה תהיה איטית הרבה יותר.
הכי מעניין
סערה בוועדת התרבות בכנסת, בדיון על הרפורמה בתקציבי הקולנוע. | צילום: נועם מושקוביץ
אלא שכאשר יש כסף, עולה השאלה איך מחלקים אותו. וכאן אנחנו מגיעים לסוגיה הכואבת: כיצד הפכו תקציבי הקולנוע הישראלי לצינור שדרכו מדינת ישראל מממנת את הוצאת דיבתה בעולם. הרדיקליציה של האליטות היא תופעה כלל מערבית. קבוצות האליטה במדינות המערב כולן התנתקו מזמן מחללית האם - החברה שבתוכה הן התפתחו, והפכו למעוזי פרוגרס רדיקלי מהז'אנר הקיצוני ביותר. פוסט לאומיות ופוסט קולוניאליזם הפכו למיינסטרים בשדה התרבות בכל מדינות המערב, ולאמת המידה הכמעט בלעדית של תרבות "טובה". גם בזה, מי היה מאמין, אנחנו ממש לא חריגים. אלא שבמקרה הישראלי, של מדינה שנמצאת במאבק תמידי ומואשמת באופן קבוע בקולוניאליזם ולאומנות, הנזק המצטבר שמסבה התרבות המקומית לאינטרס הלאומי-מדינתי הוא עצום. לא יספיקו אצבעות הידיים והרגליים כדי למנות את מספר הסרטים הישראלים שהדהדו את הנרטיב הקיצוני ביותר של אויבינו הגרועים שנעשו במימון ציבורי בשנים האחרונות ממש. את הדוגמאות תוכלו למצוא בנקל בחיפוש קצר במרשתת. הסיבה שבגללה דווקא הסרטים הללו הם הזוכים למימון - פשוטה. שיטת חלוקת התמיכות.
לקטורים לתרבות "טובה"
בשיטה הישראלית עובר תקציב הקולנוע לקרנות העוסקות בתחום. הקרנות מעסיקות לקטורים, שהם אנשי מקצוע מוכרים מתחום הקולנוע, שתפקידם להחליט אלו סרטים יזכו לתמיכה בשלבי ההפקה השונים ומי יוותרו מאחור, במגירה. אמות המידה לבחירה מנוסחות כמובן כמקצועיות בלבד, אך בפועל מכיוון שקולנוענים הם בני אדם ככל בני האדם, ומכיוון שבעולם שבו הם חיים האידיאולוגיה הרדיקלית שבה הם אוחזים היא מדד בסיסי למהי תרבות "טובה", האופן שבו הם מדרגים את היצירות המועברות לבחינתם לא יכול שלא להיות מושפע משאלות ערכיות. ומאחר שזה האופן שבו מסוננות היצירות שזוכות לתמיכה, ממילא הן היחידות שמופקות וזה הופך להיות האקלים הקולנועי הישראלי כולו. סרט שמציג נרטיב לאומי-פטריוטי לא יקבל תקציב, וממילא לא יופק ומי שיצר אותו לא יזכה להכרה כיוצר ולא יוכל להשפיע על פניו של התחום. כך פועל מעגל הקסמים של הקולנוע הישראלי.
עוד כתבות בנושא
העיוות העמוק של המצב בענף הקולנוע מוכר מזה שנים, ובעבר נעשו שורה של ניסיונות לתקן את המצב. דומה שהרדיקלי ביותר היה בתקופתה של מירי רגב כשרת תרבות. רגב, שניחנה בהבנה טובה למדי של השדה, אף שניסתה מסיבות פוליטיות ליצור מצג של מי שעומדת מחוצה לו, פעלה בכמה מישורים בניסיון להתגבר על הכשלים שמאפיינים ענפי תרבות שונים. בשדה הקולנוע היא ביקשה תחילה לייצר רפורמת עומק, אך לבסוף, מכל מיני סיבות, נאלצה להסתפק בתיקון חלקי בלבד. הקמתן של קרנות קולנוע מתוקצבות נוספות בעלות אג'נדה שונה מזו של הקרנות הוותיקות. השם הבולט בהקשר זה הוא כמובן קרן קולנוע שומרון, שהייתה שותפה עד היום במימון של לא מעט סרטים תיעודיים וכן שלושה סרטים עלילתיים שהפקתם כבר הסתיימה ושלושה סרטים שעודם בשלבי עבודה. סדר יומה של הקרן הזו שונה, וממילא היא מאפשרת גישה למימון ציבורי גם ליוצרי קולנוע שבעבר לא היה להם כל סיכוי לקבל תמיכה מהקרנות הוותיקות. ועם זאת, מדובר בתיקון חלקי מאוד, משום שכפי שניתן היה להיווכח היטב בטקס פרסי האקדמיה האחרון, המכונה גם טקס פרסי "אופיר", הזרם המרכזי של הקולנוע הישראלי רק המשיך והקצין בשנים האחרונות. הנתיב הצדדי שנפתח בקרן קולנוע שומרון הוא אמנם מעניין ומרענן, אך לא שינה את התמונה הרחבה של הענף.
לשחרר את שולי סאן | צילום: מתוך הסרט לשחרר את שולי סאן
רפורמה רדיקלית
אז איך פותרים את המלכוד? איך מבטיחים המשך יצירה קולנועית עברית בלי לעודד את המשך הקצנתו של הענף? התשובה היא שהתרופה לא תימצא בתיקונים ועדכונים למודל התמיכות הנוכחי אלא רק ברפורמה רדיקלית, כזו שתעניק את המפתח התקציבי לציבור. מאחר שמקור הבעיה הוא בשליטה שהמודל הנוכחי נותן לעסקני התרבות ואנשי המקצוע בחלוקת התקציב, הפתרון טמון בהפקעת האחיזה בתקציבים מידיהם. לא עוד תיקונים וניואנסים אלא שיטה חדשה לחלוטין: תמיכה בסרטים לפי מידת הפופולריות שלהם. אכן, לאנשי התרבות המחשבה על תקצוב ותמיכה לפי פופולריות נשמעת כמו צלם בהיכל, אך אם מבינים שתרבות היא שירות שהמדינה מעניקה לאזרחיה, המודל הזה נשמע פתאום מופרך הרבה פחות. במקום לתת את מפתח התקצוב בידי מי שיקבלו החלטות בעלות גוון פוליטי, נעניק את התקציב לפי נתוני הצפייה והמכירות. אכן, יתכן שאבד הכלח על מה שבעבר היה המדד העיקרי להצלחה של סרט, נתוני מכירת הכרטיסים בקופות בתי הקולנוע. אך אין שום סיבה לא לפתח מדד חלופי, כזה שלוקח בחשבון לצד נתוני המכירות גם את שיעורי הצפייה בסרט בשירותי הסטרימינג הבולטים, ואולי גם בפלטפורמות דיגיטליות נוספות. בעולם של מידע זמין ופתוח, ניתן בהחלט לגבש מדדים אובייקטיביים לתפוצה של סרט שמהם ניתן יהיה לגזור את התמיכה הממשלתית שלה הוא יהיה זכאי.
עוד כתבות בנושא
אכן, לשיטה הזו ישנם גם חסרונות. ראשית, לצד מנגנון שכזה יצטרך לבוא אולי איזה שהוא מנגנון נוסף של הלוואות בתנאים נוחים יחסית, אולי בערבות מדינה חלקית, שיאפשרו מימון גישור ליצירה קולנועית בשלב הראשון. עד שהסרט יוכל להתחיל לייצר הכנסות עצמיות ולקבל תמיכה. בנוסף, חשוב להבין שלא מדובר בחיסון מפני תקצוב יצירות בעייתיות. כמה ממחזותיו האנטי מלחמתיים של המחזאי חנוך לוין הפכו לשוברי קופות, פשוט מפני שהם היו מעולים והציבור אהב אותם. אלא שאם זה מה שהציבור רוצה, אין סיבה שהציבור לא יקבל את זה. בעיית העומק היא בסרטים שהציבור לא מעוניין בהם אך נאלץ לשלם עליהם בכסף ציבורי.
עד היום, כל הניסיונות שנעשו לשנות את מודל התקצוב לא צלחו, משלל סיבות, טובות יותר ופחות. סביר להניח שגם כיום יהיה קשה לשנות מיד את המודל כולו, אך אולי ניתן לקוות שבחסות ההבנה שהשר הנוכחי נחרץ לשנות את המצב, נפתח פה חלון הזדמנויות חד פעמי. גם אם לא כל תקציב חוק הקולנוע יוצא משליטת הקרנות לטובת מודל התקצוב האלטרנטיבי, די אולי בכך שמחצית הסכום תעבור שינוי רדיקלי כזה, על מנת שפניו של הענף יעברו שינוי משמעותי. פרטי הרפורמה המוצעת יצטרכו כמובן עוד להתגבש, וישנה עוד עבודה רבה לעשות בנושא. מחקר פורץ דרך בכיוון זה נערך לפני כמה שנים על ידי פורום קהלת וגם אם לא כל מסקנותיו מעודכנות ללא ספק ניתן לעשות בו שימוש. העיקר הוא לנצל את ההזדמנות שנוצרה לייצר את השינוי.
עוד כתבות בנושא
