רמי קמחיההתפתחות האחרונה, בשלב הנוכחי של המלחמה הרב־מערכתית בין אליטת הקולנוע הישראלית למשרד התרבות, היא שמספר יוצרים שנרשמו לתחרות פרסי הקולנוע של משרד התרבות הודיעו קבל עם ועדה כי אמנם נכנסו לרשימה הקצרה של המועמדים לזכייה, אך מסיבות “אידיאולוגיות” - קרי, פוליטיות - הם מסירים את מועמדותם מהתחרות.
עוד כתבות בנושא
על תעלול יחסי הציבור השובב הזה חתום בעבר לא אחר מאשר אורי זוהר, שוויתר על פרס ישראל לקולנוע בשנת 1976, ובזכות זאת זוכרים כולם עד היום שזכה בו.
על פי גילוי הדעת האחרון שפרסם איגוד התסריטאים, נראה כי האליטה הקולנועית הישראלית הוותיקה - אותו מגזר חד־גושי, חד־גוני, חד־אתני, אך קהה מחשבה — מאשימה, כרגיל, את מי שהיא תופסת כאויבה, משרד התרבות, בדיוק במה שהיא עצמה עושה: הפיכת שדה אמנות הקולנוע לזירה פוליטית.
אנשי האליטה מחרימים את התחרות החדשה שיצר משרד התרבות, ובכך - שכן אין מעשה פוליטי יותר מהחרמה, וישראל למדה זאת על בשרה במהלך חמש מערכות הבחירות האחרונות, כשהחרמת נתניהו יצרה שוב ושוב סטגנציה פוליטית - הופכים את שדה אמנות הקולנוע הישראלי לעוד זירת התגוששות בין־גושית.
עוד כתבות בנושא
לא רק שאנשי האליטה הקולנועית הוותיקה מחרימים את תחרות פרסי הקולנוע של משרד התרבות, הם אף לוחצים ומאיימים על מי שמעז לסטות מן הקו המדיר שהם שרטטו. טענתם האבסורדית היא שתחרות משרד התרבות פוליטית ונועדה לפגוע בתחרות “פרסי אופיר” ה”חופשית”, ולכן היא מייצגת נסיגה מהדמוקרטיה וצעד נוסף בדרך להפיכת ישראל לדיקטטורה.
מה שהם שוכחים להזכיר הוא שתחרות אופיר, שעליה הם מגינים, היא מונופול בתחומה. בכל מדינה דמוקרטית אמיתית נלחמים במונופולים, שכן אלה מונעים תחרות אמיתית. תחרות וחופש בחירה הם, למי ששכח, עקרונות יסוד בדמוקרטיה - גם בתחום הקולנוע.
כך, למשל, בארצות הברית קיימות, מלבד תחרות האוסקר המפורסמת, מספר תחרויות קולנוע ברמה הלאומית. די אם נזכיר את “גלובוס הזהב” כדי להבין שגם בדמוקרטיה הגדולה בעולם אין תחרות קולנוע לאומית אחת המחזיקה במונופול, כפי שקיים בישראל לתחרות פרס אופיר.
הכי מעניין
המועמדים בטקס פרסי אופיר לשנת 2023. | צילום: ליאור חורש
עובדת היותה של תחרות אופיר מונופול הייתה אולי ניתנת לעיכול אילו אפשרה מגוון דעות ועמדות פוליטיות וחברתיות. אך אין זה כך. סקירה של הסרטים שזכו בפרס אופיר לאורך השנים מלמדת כי בחירות השופטים מייצגות עמדה פוליטית חד־גושית. מבט חטוף ברשימת הזוכים מראה שניתן לחלקם לשלוש קטגוריות עיקריות, שכל אחת מהן מבטאת את עמדות אליטת השמאל האשכנזית הישראלית בתחום אחר: ביטחון והפלסטינים, הגירה מרוסיה, והסיפור המזרחי.
המשותף לכל הסרטים הזוכים הללו הוא ביטוי עקבי של עמדות האליטה הישנה. אין מדובר רק בהנדסת תודעה, אלא בהתבצרות ובדחיקה מודעת לשוליים של יוצרים שאינם מדברים את השפה הפוליטית של השמאל האליטיסטי, כמו גם בגדיעה מיידית וטוטאלית של כל אפשרות לצמיחת תרבות קולנועית אלטרנטיבית, כזו שאינה מבטאת את עמדות השמאל הפוליטי.
הפילוסוף הצרפתי אלתוסר טען כבר כי הקולנוע מבטא בכל מקום שבו הוא מופק את עמדות האליטה. אך ישראל נמצאת בעיצומם של תהליכי חילוף אליטות וחיפוש אחר איזונים חדשים. האליטה החדשה, הצומחת לצד הישנה, מבקשת גם היא ביטוי קולנועי. על האליטה הוותיקה לפנות לה מקום לצידה.
פרופ’ רמי קמחי מלמד בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. סרטו “לישון עם האס־אס” לא הוגש לתחרות משרד התרבות.