הפולמוס על אופי החקירה של טבח 7 באוקטובר, כאילו זה הנושא החשוב ביותר אחרי המלחמה, נראה מוגזם משני צידי המתרס הפוליטי. אפשר לחשוד שזהו עוד אחד מהספינים האהובים על ראש הממשלה בנימין נתניהו: הסטת תשומת הלב הציבורית לנושא משני, כדי שהציבור לא יעסוק חלילה בנושאים החשובים באמת - חוק הגיוס, פרשת קטארגייט וכדומה.
לפי החוק הבעייתי הקיים, הממשלה היא אכן הגורם המוסמך לנסח את המנדט של הוועדה, כלומר תחומי החקירה. ממילא ברור שהממשלה תעשה הכול כדי להפוך את הוועדה לחוכא ואטלולא - תדרוש ממנה לחקור כמעט את כל ההיסטוריה הציונית, וכמובן את מערכות הביטחון, ותמעט מאוד בחשיבות החקר של הדרג המדיני. הרי גם ועדת אגרנט, החשובה בוועדות החקירה שקמו בישראל, הטילה את כל האחריות על הדרג הצבאי, ופטרה את הדרג המדיני מאחריות. רק הזעם הציבורי אילץ את ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, ובעקבותיה את הממשלה כולה, להתפטר.
גם אם בסופה של דרך ייסורים ארוכה תמליץ הוועדה על הדחתו של ראש הממשלה, הוא יוכל פשוט להתעלם מההמלצה, שכן הוועדה אינה מקבלת סמכות אכיפה. הרי ועדת החקירה של פרשת הצוללות כבר אמרה בדו"ח הביניים שלה דברים חמורים על נתניהו, והוא עדיין מכהן בתפקידו. זה אולי יהיה קצת לא נעים מבחינה ציבורית, אבל נתניהו ותומכיו כבר עברו מזמן את מחסום הבושה.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
תפקידן העיקרי של ועדות חקירה אינו לצלוב את מי שחלק מהציבור כבר בטוח בוודאות באשמתו, ולספק בכך את תקוות ההמונים לעריפת ראשים. תפקידן העיקרי הוא לחקור ביסודיות את הנושא הנידון, ולגבש המלצות מומחים כדי להבטיח שהנושא הנחקר אכן יטופל בעתיד באופן מוצלח יותר.
כבר הוכח שהיכולת של הוועדות להנפיק גם המלצות אישיות רק פוגע בעבודתן: הוא מאריך מאוד את העבודה, כי צריך לתת לאישים המוזהרים את האפשרות ללמוד את דו"ח הביניים ולהגן על עצמם; הוא עלול להטיל בדיעבד אחריות על מדיניות לגיטימית שנסיבות שאינן תלויות במחליטים גרמו לכישלונה; הוא גם מסב את כל תשומת הלב הציבורית לממד האישי, במקום לזה המהותי. התקשורת והציבור מתעניינים רק בשאלה את מי הדיחה הוועדה ואם יקבל את הדין, ולא בשאלת התיקון של הנושא הנחקר.
משום כך דרושה לנו גישה שונה לחלוטין, לא רק במקרה הנוכחי אלא בכלל ועדות החקירה. ראשית, לא הממשלות – שהן הגוף הנחקר העיקרי, מטבע הדברים – צריכות להחליט מתי תמונה ועדת חקירה. התפקיד הזה צריך להישמר לוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, שכדרך שגרה יושב בראשה איש האופוזיציה. זו יכולה להיות דרך מרכזית של הכנסת למלא את תפקידה בפיקוח על עבודת הממשלה.
מינוי חברי הוועדה צריך להישמר לנשיא בית המשפט העליון. במקרה הנוכחי, בגלל בעיית האמון הציבורי בשופט יצחק עמית, נכון יהיה שהמינוי ייעשה יחדיו בידי עמית ומשנהו, השופט נעם סולברג. הוועדה עצמה תחליט על גבולות המנדט ונושאי החקירה שלה, אבל תוסמך לעסוק רק בשאלות המבניות של הנושא הנחקר, ולא בשאלת האחריות האישית. חריגה מכך תורשה רק אם תגיע הוועדה למסקנה שאישים מסוימים נקטו פעולות לא לגיטימיות בהקשר של הנושא הנחקר - כמו החשד שראש אמ"ן בימי מלחמת יום כיפור, אלי זעירא, רימה את הממשלה לגבי הפעלת אמצעי הריגול המיוחדים שהיו בידי ישראל, או החשד הקיים כיום בפרשת קטארגייט.
מנגד, לוועדה תהיה סמכות להורות לממשלה על יישום המלצותיה בפרק זמן שיוגדר בדו"ח, ואחריו תחזור הוועדה לבדוק את היישום. אם תמצא שהמלצות מרכזיות לא מומשו – תהיה לוועדה הסמכות להמליץ על הדחת הגורמים האחראים לכך.
מגוון האמצעים האלה יוכל להבטיח שועדות החקירה לא ישמשו לסגירת חשבונות עם נבחרי ציבור או עם בכירים בשירות המדינה. מנגד הוועדות יתמקדו בעיקר: שינויים מבניים שיבטיחו שהמחדל שחוקרת הוועדה לא יחזור על עצמו.