יש במאי אמריקני אחד שאני מאוד אוהב, שקוראים לו נואה באומבך. כפי שאפשר לשמוע מהשם, הבאומבך הזה הוא כמובן יהודי משלנו, ובלי קשר, הסרטים שלו נפלאים עד מאוד ויש בהם שרטוטים עדינים ודקים של מערכות יחסים, מבוכה ודיאלוגים מהפנטים. למי שלא מכיר, אני ממש ממליץ לצפות ב״סיפור נישואים״ שלו. אני זוכר איך אחרי שצפיתי בו הלכתי במשך כמה ימים והסרט הזה לא הרפה מהמחשבות שלי. הדמויות המשיכו ללוות אותי, והדיאלוגים המשיכו להדהד לי בראש. יש לשולי ולי סימן כזה, שתמיד אחרי שאנחנו רואים סרט בלילה אנחנו שואלים זה את זה בבוקר אם התעוררנו עם הסרט. כלומר, האם הסרט הצליח לחדור את שכבת השגרה האינטנסיבית ולתפוס מקום בתוך כל המטלות והדברים שמטבעם דוחקים החוצה ״פנאי״. אם התשובה היא חיובית - אם התעוררנו עם הסרט בבוקר - סימן שהיה בו משהו מעבר, ולעיתים נדירות קורה שסרט מלווה לא רק בבוקר שאחרי אלא אפילו כמה ימים. ככה קרה לי בזמנו עם ״סיפור נישואים״, ולכן שמחתי לגלות ערב אחד השבוע שסרטו החדש של נואה באומבך - ״ג׳יי קלי״ - עלה לצפייה ישירה בנטפליקס.
מה אני אגיד לכם רבותיי, החיים כמו החיים. כמה שלא ניסיתי לארגן ״ערב סרט״ כמו שצריך, לפנות זמן, להכין פופקורן, לקרר פחיות קולה זירו - לא הצלחתי לצערי. פשוט ישבתי ערב אחד מול הלפטופ, מותש אחרי סשן כתיבה ארוך ומייגע, וככה, בלי שום תנאים, ועם צורך עז לכבות את המוח, נכנסתי לצפות בג'יי קלי. אני לא רוצה לעשות פה ספוילרים וגם לא לכתוב ביקורת קולנוע, אבל בכל זאת אתאר פה סצנה אחת מתוך הסרט שפשוט טלטלה את עולמי. סצנה שראיתי שלוש פעמים ברצף, ואחר כך לפני השינה ואז שוב בבוקר שלמחרת, ובצהריים שלחתי אותה לשני חברים, ולאחד מהם כתבתי שזו אחת הסצנות הכי מדהימות שראיתי אי פעם בקולנוע. עד כדי כך.
בקצרה וממש מלמעלה, הסרט מספר על כוכב קולנוע בינלאומי עשיר ומזדקן ששמו ג׳יי קלי, בגילומו של ג׳ורג׳ קלוני. בשלב די מוקדם של העלילה משהו מנער אותו וגורם לו להרהר בזה שהוא בתכלס לא חי את החיים שלו באמת. ג׳יי קלי מבין שחיי הזוהר והתהילה הרחיקו אותו מהחיים עצמם, והתובנה הזאת שולחת אותו למסע. כן, אני יודע שזה עלול להישמע מעט קלישאתי, ודווקא לכן מדהים לראות באיזו גאונות ועדינות נואה באומבך מטפל בסיפור שלו.
הכי מעניין
הסצנה המדוברת קורית כשג׳יי קלי - שמתנייד כבר שנים ברחבי העולם במטוס פרטי ובשיירת מכוניות פאר - מחליט לפתע לנסוע ברכבת הנוסעים הרגילה של צרפת. המנהל האישי והיחצנית הצמודה חושבים כמובן שזה רעיון גרוע במיוחד, אבל קלי נחוש בדעתו. כבר ברציף נוצרת מהומת א־לוהים. אינספור אנשים ניגשים לקבל חתימה ולהצטלם עד שקלי עולה לרכבת. הדלתות נסגרות על יושבי הקרון הצפוף, וכאן, למשך דקה, אנחנו הצופים עוברים לנקודת מבטו של ג׳יי קלי. נקודת מבט ספק מתבוננת, ספק מוקסמת, ספק תוהה. שתי נערות חולקות אוזניות חוט ומאזינות יחד למוזיקה, איש מהורהר מנופף בחוסר תשומתת לב בכרטיס הנסיעה שלו, אור השמש מטיל צל סתמי על המושב ולפתע הצל נראה כמו ציור, אישה מבוגרת אוכלת סנדוויץ׳, ואחת אחרת מורחת ליפסטיק מול השתקפותה בזגוגית. כמה רגעים רגילים כאלה לכאורה. רגעים שקורים כל הזמן, ברכבות, באוטובוסים, על ספסלים בשדרה או בשירותים של הקניון. רגעים שקורים בחיים עצמם.
וככה, אנחנו בעצם מבינים שקלי - שלכאורה ראה הכול בחיים - בעצם לא ראה כלום. קלי הנוצץ פספס במשך שנים ארוכות את היומיומי. את הפשוט. את הקסם.
באומבך בחר לביים את היומיומי הזה לא עלוב ולא אפרורי, להפך. הוא העניק לו איזה ״גלאם״, איזה ברק מסוג כזה שחסר כל כך בחייו הזוהרים לכאורה של הכוכב המעומלן. מכאן תצטרכו להמשיך לצפות בסרט בעצמכם. אני ממליץ. אני מבחינתי נשארתי עם הסצנה הזו. כי הריחוק הזה שאפשר בלי משים לקחת מהיום־יום יכול לקרות לכל אחד. אני למשל, מאז שיש לי מכונית פרטית, כמעט שלא נוסע בתחבורה ציבורית. יש לזה כמובן יתרונות של פרטיות ושל זמן שנחסך בהמתנה ומזגן ופודקאסטים ושיחות טלפון, אבל ישנו גם המחיר של הניתוק מהעולם. ולא מרגישים את זה עד שמתעוררים על זה.
בערב הייתי אמור לנסוע לפגישה בעמק רפאים. ואז, ברגע של החלטה השארתי את המפתחות של הטויוטה על המדף והלכתי ברגל לתחנת האוטובוס, הוא בדיוק נסע. חיכיתי שמונה דקות ובינתיים בהיתי סביבי. מישהו שאל אותי מה השעה. מישהי ביקשה ממני אש. באוטובוס לא היה מקום לשבת אבל היו בו החיים עצמם. זכינו.