בשנה האחרונה, הימין האמריקני עובר טלטלה. מספיק לראות את סדרת הנאומים שנישאו באירוע של Turning Point USA, שכללו הטחת בוץ הדדית בין בכירי הפובליציסטים של התנועה השמרנית בן שפירו (הוא של ישראל), טאקר קאלרסון ומייגן קלי. עבור מי שבוחן את המציאות מקרוב, המסקנה ברורה: השפה הפוליטית המוכרת לנו, זו המשתמשת ב"ימין" ו"שמאל" כמצפנים מוחלטים, איבדה את הרלוונטיות שלה מזמן.
עוד כתבות בנושא
האינסטינקט הציבורי בישראל הוא עדיין לבטל כל ניסיון לשיח אלטרנטיבי כ"נאיבי", סיפור על חדי-קרן ואחדות דמיונית. אולם המבט על ארצות הברית, מגלה שההיפך הוא הנכון. דווקא ההיצמדות למצפן הישן, זה שבו "ימין יותר שווה טוב יותר לישראל", היא-היא העמדה הנאיבית והמנותקת מהמציאות.
השבוע יתקיים בבנייני האומה הכנס הבינלאומי למאבק באנטישמיות, בארגון משרד התפוצות. לצד נציגים ישראלים, ישתתפו ראשי המדינות לשעבר של אוסטריה ואוסטרליה, שר מהונגריה, חברי קונגרס מברזיל ומבלגיה ומובילי דעת קהל מארצות הברית. כולם, ככל הידוע לי אנשים טובים וראויים. החוט המקשר בין כולם הוא השתייכותם לצד השמרני במפה הפוליטית המקומית. אלא שכפי שנעשתה סלקציה ביחס לנציגי הימין האמריקאי, כך גם ביתר המקומות. עלינו ללמוד מהשינויים העוברים על המפלגה הרפובליקנית הלאה, גם אם בנינו על אמריקה השמרנית את עתידנו האסטרטגי.
הכי מעניין
אמנם הפריימריז לבחירות הבאות לנשיאות נמצאים הרחק והמירוץ עוד פתוח, אך די להביט בשני המועמדים המובילים בשתי המפלגות כיום כדי להבין את עומק השינוי. מצד אחד, ג'יי די ואנס במפלגה הרפובליקנית, מסרב להוציא מהמחנה אנטישמים וקונספירטורים, דמות שעלייתה היא נורת אזהרה מהבהבת עבור ישראל. כשראש צוות התקשורת שלו הוא בנו של טאקר קרלסון, דמות המזוהה עם קו בדלני ואנטישמי, קשה להמשיך ולהחזיק באשליה שמדובר ב"בית טבעי".
סגן ראש הממשלה ושר המשפטים, יריב לוין מקבל את פניו של סגן נשיא ארה״ב, ג׳יי. די. ואנס ורעייתו אושה ואנס, בנתב״ג | צילום: שלומי אמסלם, משרד החוץ
מנגד ניצב גווין ניוסם הדמוקרטי. הוא אמנם עשוי להיות ביקורתי יותר כלפי מדיניות ישראל, אך הוא מייצג שבירה לכיוון הקו המתון והממסדי. עבור ישראל, בבחירות הבאות, ייתכן שהאינטרס הריאליסטי המובהק נמצא דווקא בניצחון המפלגה הדמוקרטית, וניקוי אורוות אצל הרפובליקנים. ואצלנו? המותג ימין כבר מזמן הפך לשמיכה המכסה אינטרסים צרים, לעיתים זרים, ובליעת צפרדעים כמו המשך השתמטות המונית או דברור קטארי, במסווה של ברית טבעית.
איך הגענו למצב הזה? ראשית, תיעדפנו בריתות נוחות אך חלולות, על פני בעלי ברית בעלי שורשים עמוקים ומשותפים, אך גם כאלה המעבירים ביקורת אוהבת אך קשה. בארצות הברית הזנחנו את הקהילות היהודיות לטובת רומן עם האוונגליסטים (הדור הצעיר שם כבר נסחף הרחק למחוזות אנטי ישראלים) ובישראל תועדפו החרדים אפילו על פני אנשי המרכז הציוני. שנית, הפכנו את המחנות הפוליטיים שלנו לקבוצות כדורגל, לאהוד את הקבוצה בכל מחיר, לקלל את השופט תמיד, ולשנוא את הקבוצה היריבה. לא משנה איך מתנהל המאמן שלנו, או ההנהלה, או כמה גרוע הקבוצה משחקת.
עוד כתבות בנושא
מה עלינו לעשות עכשיו? לחזור אל השורשים. לחדש את הבריתות עם מי שחולק איתנו זהות עמוקה ומשותפת, יהודית או ציונית, לא לוותר על ריאליזם פוליטי, אך גם לא להתמכר אליו, ולזכור שפוליטיקה נועדה להגשים את הערכים שלנו ולשמור על המדינה, ולא להפך.