היום כולם מבינים את האיוולת שב"חוק החניונים". ח"כ נעמה לזימי וחבריה ניסו לחסוך לנו כסף, וכפו על החניונים לגבות תעריף חניה לפי דקות ולא לפי שעות. התוצאה הייתה עליית מחירים גורפת, עד ששר האוצר סיכם עם בעלי החניונים על ביטול החוק. אפשר ללמוד מהסיפור הקטן הזה כמה לקחים מועילים על מגבלות החקיקה, על כוחות השוק ועל השכלתם הכלכלית הדלה של רבים ממחוקקינו, אבל אני רוצה דווקא להשתמש בו כמשל: "יחס אישי" בתחום החינוך הוא חוק החניונים של הנפש.

לְמה אני מתכוון? ח"כ לזימי ועמיתיה זעמו על העוול הפרטי שנגרם ללקוחות החניונים. למה אדם שחנה שעה וארבע דקות צריך לשלם על שעתיים? חוק החניונים ניסה לכפות על המערכת להתייחס לנסיבות הפרטיות של כל לקוח, ולגבות ממנו רק על הדקות שבהן חנה בפועל. בדיעבד התברר שרוב החונים שילמו מחיר לא קטן על היחס האישי הזה.

בימים הללו הורים וילדיהם מתחילים לחפש ישיבות תיכוניות ואולפנות לשנה הבאה, והדרישה הראשונה של רבים מהם היא "יחס אישי". אני רוצה לערער על צורת החשיבה הזו. אתחיל בנתון אובייקטיבי פשוט: מחקרים מלמדים שהקטנת הכיתות מביאה הרבה פחות תועלת ממה שמקובל לחשוב. המחקרים מוסיפים שכאשר מקטינים את הכיתות צריך לגייס עוד מורים, והם בדרך כלל פחות איכותיים; לפשרה הזו יש מחיר גבוה. עדיף ללמוד בכיתה גדולה עם מורה מעולה מאשר בכיתה קטנה עם מורה גרוע.

אבל בואו נעזוב את המספרים ונדבר על המהות. כשאני מסתייג מפולחן היחס האישי אני מתכוון למובן מסוים מאוד של המונח הזה: לתפיסה שהמערכת צריכה להתמקד באספקת שירותים רגשיים לכל תלמיד ולגחמותיו. הגישה הזו עושקת קודם כול את התלמידים עצמם, כי היא לא מכינה אותם כראוי לעולם האמיתי. פעם נתתי טרמפ לנערה שעשתה שירות לאומי בבית ספר מסוים. היא סיפרה לי בגאווה ובהתרגשות על הגישה החינוכית של בית הספר הזה: המערכת צריכה להתאים את עצמה לכל תלמיד, ולא להפך. שאלתי אותה איך התלמידים מגיעים בכל בוקר לבית הספר. היא הופתעה קצת מהשאלה, ואמרה לי: "בהסעה, כמובן". שאלתי: "מה קורה אם הנהג של ההסעה קם בוקר אחד ומחליט שממש לא מתחשק לו היום לעבוד, ושהוא רוצה להישאר בבית? האם הוא צריך להתאים את עצמו למערכת, ולצאת לעבוד גם אם זה ממש לא מתאים לו, או שהמערכת צריכה להתאים את עצמה אליו, ולזרום עם ההברזה שלו?". הנערה נבוכה: "אם הנהג לא יבוא לעבודה, איך כל התלמידים יגיעו לבית הספר?". אז אולי זה לא רעיון כל כך מוצלח להרגיל כל תלמיד לחשוב שהעולם מסתובב סביבו.

חשוב להבהיר שיש דבר ששנוא עליי הרבה יותר מאשר יחס אישי מוגזם במערכת החינוך: הזנחה חינוכית. למרבה הפרדוקס, ראיתי מוסדות ששילבו את שני החסרונות הללו. הם העיקו על התלמידים ב"שיחות נפש" כפויות ומאוסות, שהתלמידים לא רצו בהן כלל, ובמקביל התעלמו לגמרי מעובדות חינוכיות בסיסיות כמו הנוכחות בכיתה, הישגיו של כל תלמיד בכל מקצוע ואפילו מצב בריאותו. התחליף שאני מציע ליחס אישי אינו הזנחה חלילה, אלא יחס של כבוד. הכבוד הזה כולל רף גבוה של דרישות בלימודים ובערכים, הכרת כל תלמיד ומצבו, זמינוּת לשיחות אישיות כאשר התלמיד מעוניין בהן, וכבוד לפרטיותו האינטימית כאשר הוא מעדיף להתרחק.

בין כל המורים הטובים שהיו לי בלטו שניים ששינו את חיי לנצח: הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין, זכר צדיקים לברכה. אף אחד מהם מעולם לא יזם "שיחות נפש" עם תלמידיו. פעם שאלו את הרב עמיטל אם תלמידיו הנשואים מרבים להתייעץ איתו בנושאים אינטימיים. הרב עמיטל ענה שלא. שאלו אותו למה, והרב השיב: "כי אני לא צריך את זה". הרב ליכטנשטיין היה עוד הרבה יותר מופנם באופיו, ובכל זאת הרגשנו תמיד עד כמה הוא מסור לנו, תלמידיו. במקום לכתוב את ספרי חידושיו ישב בכל יום שעות רבות בבית המדרש, נגיש לכל תלמיד צעיר שרצה להיוועץ בו. הם לא פינקו אותנו, אבל כיבדו אותנו. אני זכיתי ללמוד מאנשים גדולים שכיבדו אותי, שעבדו קשה כדי ללמד אותי ושתבעו ממני לעבוד קשה כדי ללמוד מהם; זה מה שאני רוצה גם לילדיי.

motzash.navon@gmail.com