לא ברור איך נקלעתי בצהרי שישי לעיר העתיקה בירושלים. אני לא עושה לעצמי דברים כאלו בדרך כלל ותכף אלך לפינה לחשוב טוב טוב על מעשיי, אבל קרה הדבר ונקלעתי, ותוך כדי שיטוט אגבי ברחובות עמוסי תדרים נעצרו עיניי על האיש הזה. גוף צנום, שיער ארוך ומקורזל, צלב קרס ענק ומגביר קול. הוא הסתובב כה וכה וצעק לעבר העוברים ושבים באנגלית מתגלגלת משפטים מלאי ג'יזס וקריאה לכפרה על החטאים, מונולוגים ארוכים וחסרי נקודה על אלוהים ועל הרוע שבתוכנו.

המיסיון נמצא בכל מקום. בכיכר ציון, בחיפה ובתל־אביב. הוא מחכה בכניסה לכותל, מגיח בפינות רחוב בנצרת־עילית ובתחנה המרכזית בבאר־שבע. ועכשיו הוא גם בקבוצות הווטסאפ שלי, כשאחת לכמה שעות מישהו שואל איפה אפשר לראות שוקי כריסמס או מעלה תמונה של פיג'מה בצבעי ירוק־אדום־לבן. קודם לכן הייתה התקופה של ילדים בתחפושות האלווין דופקים על דלת השכנים בקריית־אונו עם טריק או טריט, ואחר כך הגיעו התמונות עם התרנגול של חג ההודיה (אנשים בני דת משה אשכרה מכינים את זה!), ותכף יתחיל מבול הסטוריז מהסילבסטר.

ועם כל זה, כמובן, אין למתנגדי ההדתה בעיה כלשהי. אבל שימו לידם דוכן בנתב"ג עם הנחת תפילין והעיניים שלהם נשרפות. הניחו אותם לצד עשרה מתפללים ברכבת ישראל והם מרימים קול על פגיעה במרחב הציבורי. ואם חב"ד יציבו חנוכייה ענקית ויפתחו הרקדה נפרדת בכיכר אז שומו שמיים והאזיני ארץ, הלך הסטטוס קוו.

מתברר שההבדל היחיד בין הדתה לגיטימית להדתה שאינה כזאת הוא רמת הפוטוגניות של המיסיון. והנוצרים, שיהיו בריאים (מספיק הם מאשימים אותנו בהריגת ישו, לא רוצה שיאשימו אותנו בעוד דברים), יודעים לעשות הדתה בסטייל. הרי מה המשמעות של עץ האשוח? זה לא סתם "עץ חורפי חמוד". מדובר בטקס פגאני שהנצרות ספגה לתוכה. העץ שמחטיו אינם נושרים הוא סמל לנצחיותו של ישו. הדתה טהורה, רק שהיא ארוזה יפה, מגיעה עם שלג מלאכותי וסנטה קלאוס ולכן היא עוברת.

אז למה סנטה עם זקן כן וחרדי עם זקן לא? כי לחלק מהיהודים החילונים בישראל יש נטייה להתבייש קצת במשפחתם. לחוש רגשי נחיתות כלפי הדת שלהם. התרבות המקומית, זו שמגיעה עם טעם של לביבות בשמן קנולה, נדמית להם כמביכה וקצת לא משתלבת עם הקלאס העולמי.

רק שחשוב לזכור ששניהם עושים בדיוק את אותו הדבר. הבחור עם הצלב בעיר העתיקה והאברך בדוכן התפילין בשדה התעופה מנסים להשפיע כדי שיאמינו באלוהים שלהם, לקיים את המצוות שלהם ולהצטרף למעגל הקדושה שלהם. שניהם תופסים מרחב ציבורי ומשתמשים בו כדי לקדם אג'נדה דתית. ומי שמתלונן על הדתה ואין לו בעיה עם סנטה שמחלק לילדים ברחוב מתנות בחיפה, שלא יתלונן על דוכן חב"ד בשינקין. או שאנחנו אוסרים פה דת במרחב הציבורי או שאנחנו פותחים אותה לכולם.

הרשת סערה השבוע בעקבות הסרטונים מההצגה של יובל המבולבל ורינת גבאי שהשוותה בין העמדה של הדת לאבולוציה בדבר היווצרות היקום. אנשים זעקו הדתה, ובאותה נשימה חלקם ישלחו מחר את ילדיהם לחינוך האנתרופוסופי שנבנה על יסודות הנצרות, משתמש בסמלים ובמוטיבים נוצריים, רואה את הילד כישות רוחנית שיורדת לעולם - תפיסה שמקורה במיסטיקה נוצרית, ולא מהסס לשלול את סמכותו הבלעדית של המדע.

יש נטייה להעריך דתות לפי האסתטיקה שלהן, לא לפי התוכן. אם הדת נראית אקזוטית, זרה, נוצצת ומזמינה - היא מקובלת על אנשים שאינם דתיים. אבל אם היא נראית מוכרת מדי, קרובה מדי, מזכירה להם יותר מדי את מה שברחו ממנו - אז היא בעייתית.

ואולי בסוף אין כאן בכלל סיפור על דת. אולי זה סיפור על רצון להיות חלק ממשהו גדול יותר, מנצנץ ועולמי יותר. על הכמיהה של אנשים להשתייך למועדון שנראה קצת יותר איכותי ממה שיש להם בבית. על ההרגשה שהדשא של השכן (או האל של השכן) ירוק יותר. אז רק להבהיר: הדשא של השכן מלאכותי, והאל של השכן לא מחכה לכם עם עוגיות. שניכם עומדים באותה חצר, רק מסתכלים בכיוונים שונים. ואולי הגיע הזמן להפסיק להתבייש במנגינות מבית סבא ולהתחיל לראות את המיסיון של האחרים בדיוק כפי שהוא - ניסיון להדביק אתכם באלוהים אחר, רק בגרסה יותר מעוצבת.