מוטי אוחנה הוזמן לפני כשנה וחצי לדבר במכון ון־ליר בירושלים. אוחנה הוא פעיל ליכוד ותיק, יליד טבריה, שהיה בעבר יועץ של דן מרידור והקים את התנועה לצדק משפטי.

אבל בעומדו אל מול אנשי האקדמיה הליברלים־פרוגרסיבים של מכון המחקר היוקרתי, אוחנה הציג את עצמו כביביסט, כחלק מ"מכונת הרעל". הוא הסביר לקהל האליטיסטי־אינטלקטואלי מדוע הרעל של מכונת הרעל הוא מענה לרעל של השמאל. אוחנה אתגר את עולם המושגים של מי שמגדירים את עצמם כדמוקרטים, וטען שהם לא מוכנים לקבל ולכבד את הקולות הדמוקרטיים של מי שאינם שותפים לאמונותיהם וערכיהם.

תוצאת הנאום של אוחנה הייתה פורום חדש, "שובר שוויון", שהוא מוביל עם פרופ' ניסים מזרחי. אבל בניגוד להרבה מסגרות הידברות שצצו בארץ בשנים האחרונות, המסגרת החדשה אינה הפקה משותפת של האליטה של מקור ראשון עם האליטה של עיתון הארץ. "שובר שוויון" מעניק קול ומקום וכבוד גם לליכודניקים. הפורום כולל שישה אנשי אקדמיה שמרביתם "קפלניסטים" גאים ושישה פעילי ליכוד שהם "ביביסטים" גאים.

אחרי לא מעט עליות, מורדות ומשברים, קבוצת השיח של אוחנה־מזרחי החליטה לעבוד על פתרון הבעיות הקורעות את החברה הישראלית. הבעיה הראשונה ש"שובר שוויון" מציע לפתור היא הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית באופן מוסכם והוגן. לפי ההצעה החדשה, סמכויות ועדת החקירה יהיו נרחבות, ובראשה יעמוד שופט (עליון או מחוזי) בדימוס. את חבריה תמנה ועדת ארבעה שישבו בה נציגים של בית המשפט, הממשלה, הקואליציה והאופוזיציה. מכיוון שכל מינוי יהיה חייב להיעשות פה אחד, הוועדה הממונה תהיה חייבת לחתור להסכמות ולהרכיב ועדת חקירה איכותית ומקצועית, שתיהנה מהאמון של הרוב המכריע בישראל.

הסיפור של "שובר שוויון" חשוב ומבטיח בשלושה ממדים. בממד אחד מונחת על השולחן הצעה הגיונית, הוגנת, יצירתית ומעשית, שעשויה להעניק לנו סוף־סוף את ועדת החקירה שאנו זקוקים לה כל כך מאז 7 באוקטובר 2023. נוצר סיכוי אמיתי לחקירת המחדל, הכשלים, הקונספציה וליקוי המאורות. בניגוד להצעת החוק החד־צדדית של ח״כ אריאל קלנר, שמשמעותה הדרה של מערכת המשפט ופוליטיזציה גמורה של תהליך החקירה תוך פילוג העם, ההצעה המשותפת של "הביביסטים" ו"הקפלניסטים" מאוזנת.

בממד שני, ההצעה מוכיחה שאפשר לנהל בארץ דו־שיח חשוב ופורה שהופך מחלוקות להסכמות. הגדוּלה של פורום "שובר שוויון" היא שהבין שהמחסום העומד בדרך להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית אינו אידיאולוגי, אלא זהותי ונפשי. המחנה האחד מגלה אפס אמון בראש הממשלה בנימין נתניהו, והמחנה האחר מגלה אפס אמון בנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית. הבנת הבעיה צופנת בתוכה גם את הפתרון. כשם שקפלניסטים וביביסטים הצליחו לייצר אמון בזירה הסגורה של הקבוצה המשותפת שלהם, כך אפשר לייצר אמון גם בזירה הציבורית הגדולה.

אבל הממד השלישי חשוב לא פחות: "שובר שוויון" יוצר דו־שיח שלא היה כמוהו בין השמאל ובין הימין המזרחי־מסורתי של הליכוד. סוף־סוף ניתנו מיקרופון ובמה למחנה הלאומי העממי שהליברלים התנשאו עליו והשמרנים ניצלו אותו. מה שהתברר הוא שכאשר לא משתיקים ומדירים את תומכי נתניהו, הם פועלים כפטריוטים יהודים־ציונים מתונים. בינם ובין ישראל של המרכז־שמאל לא פעורה תהום אידאולוגית, אלא תהום רגשית.

על התהום הזאת אפשר לגשר. מול התהום הזאת אפשר להקים גשר של פיוס. כאשר מרפאים את הפצע הזהותי של אי ההכרה ואי השוויון, ישראל יכולה להחלים.

נכון לעכשיו, הפתרון של "שובר שוויון" לפלונטר ועדת החקירה טרם התקבל על מחנה פוליטי כלשהו. בליכוד גילו עניין, באופוזיציה הקשיבו ובמערכת המשפט שמעו – אבל לאיש עדיין לא היה אומץ לאמץ את מתווה ההסכמה.

למרות זאת, אוחנה, מזרחי וחבריהם מגלים אופטימיות זהירה. כך גם אני. במשך שנים רבות האמנתי שהדרך לאיחוד מחדש של עם ישראל עוברת בפיוס בין ישראל הראשונה לישראל השנייה, וכן בכינונה של ברית ליברלית־מסורתית. כעת יש מקום לתקווה.