ברשימתו טען הרב ד"ר מקבילי כי חנוכה הורכב במקורו מהיבטים שונים: צבאי־לאומי, דתי־אמוני ומקדשי – שפורקו לחלקים לאורך הדורות, כאשר כל תנועה ותקופה בחרה להדגיש פן מסוים. כעת, הוא כותב, הגיעה השעה לאחד את שלושת המרכיבים. ברצוני להציע קריאה אחרת במקורות החג, ובהתאם לכך לתת דגש שונה לדרך הראויה לחוג את חנוכה בימינו.
בספרות חז"ל, ובכלל ביהדות בית שני, רווחו מסורות שונות בדבר הטעם לקביעת חג החנוכה. המקורות הקדומים ביותר – ספרי מקבים ויוספוס – מזכירים את טהרת המקדש, חנוכת המזבח וחידוש העבודה. מקורות מאוחרים יותר – הסכוליונים על מגילת תענית – הדגישו דווקא את העלאת הנרות במנורה כאירוע מרכזי (אולי כדי להסביר את מנהג הדלקת הנרות, שהפך לעיקרו של החג), באמצעות סיפורים שונים – מציאת פך שמן טהור, או הקמת מנורה מאולתרת משפודי ברזל מצופים בעץ. ה"מכה בפטיש" היא האגדתא הבבלית המאוחרת, שדחקה את כל קודמותיה והתקבעה לדורות כטעמו של החג: נס פך השמן.
נרטיבים אלו מבטאים ערכים שונים: חנוכת המזבח מבטאת את חשיבותה של עבודת הקורבנות, הדלקת המנורה מדגישה את האור שגובר על החושך, סיפור השפודים משבח את היצירתיות והתושייה האנושית, וסיפור פך השמן מעלה על נס את הנס עצמו – מאורע על־טבעי שבו פך קטן מאיר ימים רבים, כאלגוריה לשרידותה של הזהות היהודית תחת מתקפות, ולתורה שמוסיפה והולכת ומאירה את העולם.
הכי מעניין
כתבתו של הרב ד"ר יוחאי מקבילי
הצד השווה שבכולם – הדגשת שורשיו והרוחניים של חנוכה, ללא אזכור הניצחונות הצבאיים או העצמאות המדינית כסיבות לקביעת החג. ראיה מכריעה לדבר: עצם קביעת החג כזכר לטיהור המקדש - שאירע בעת הפוגה מהקרבות, זמן רב לפני השלמת הניצחון והקמת הממלכה החשמונאית העצמאית (כ־25 שנה מאוחר יותר) - מעידה על אופיו הדתי־רוחני המקורי של החג.אפילו נוסח "על הניסים", שמצדדי הממד הלאומי מנופפים בו, מדגיש בפתיחה ובסיום את הממד הדתי (גזירות הדת וחידוש עבודת המקדש); אזכורי המלחמה (שמתוארת כישועה א־לוהית), נוספו לו בסוף תקופת הגאונים, ואינם נמצאים בנוסח ארץ־ישראל הקדום במסכת סופרים.
הווה אומר: לא האגדתא הבבלית המאוחרת וה"גלותית" היא שהשכיחה את הממד הצבאי והמדיני. מלכתחילה היה חנוכה חג דתי־רוחני־תרבותי ולא יום העצמאות של הממלכה החשמונאית, וכך נזכר והתעצב החג במסורת היהודית עד לראשית הציונות (מלבד כמה חריגות, כמו דברי הרמב"ם).
אין בכך התנגדות עקרונית לצבאיות או לריבונות, אלא ראייתם כאמצעים בלבד למטרה הגדולה של חיי הרוח והתורה. הבחירה לבסס את חנוכה על יסוד רוחני הצילה אותו מלהיעלם בתהום הנשייה ההיסטורי, כפי שקרה לרוב מועדי מגילת תענית, שציינו הישגים צבאיים ופוליטיים. חג לדורות אינו יכול להתבסס על כלים – ניצחון צבאי או עצמאות מדינית, אלא על תוכן – ניצחון הרוח, דבקות בתורה ושמירת הזהות היהודית בכל מצב. אחרי מלחמה שבה חזינו בגבורת המכבים הקדושים של דורנו, ראוי לאחוז גם בתבונת חכמינו: להחזיר את הבכורה מהחרב אל הרוח, ולדאוג שהתוכן שאנחנו יוצקים לקיומנו יהיה ראוי למחיר ששילמנו, ויעמוד לדורות אחרינו.
הרב יצחק קלימן הוא ר"מ בישיבת מעלה גלבוע ודוקטורנט לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן