הצבא, התורה והמקדש: כל מגזר מעלים חלק אחר של חנוכה

חנוכה הוא חג שמח במיוחד. הרמב"ם יוצא מגדרו וכותב: "מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה – מִצְוָה חֲבִיבָה הִיא עַד מְאֹד". אבל נדמה שהחג עבר כמה גלגולים, יסודותיו פורקו, ומגזרים שונים אוחזים בשברי חג.

הוא החל בחגיגת חנוכת המזבח או חנוכת המקדש, שבאה לאחר שלוש שנים של מרד. לאחר 25 שנה, כאשר ממלכת החשמונאים קמה, הוא היה חג ניצחון מרד המקבים (בכתיב הרווח: מכבים), שהביא לריבונות מדינית. בתקופת בית שני אנו מוצאים את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהלכות הנוגעות להדלקת הנרות, אבל ייתכן שמנהג הדלקת הנרות לא היה נפוץ במאה הראשונה, שהרי יוסף בן מתתיהו מספר שלחג קוראים "חג האורות" (או "האורים"), אך הוא איננו מציין את הדלקת הנרות, ומניח שהשם בא מפני שהזַכות והאור הופיעו בלי שקיווינו להם (קדמוניות היהודים יב, 325).

במגילת תענית כבר נזכר החג בשם "חנוכה". בעת הגלות היה החג זיכרון לניצחון וטיהור המקדש, מתוך כמיהה לאותם ימים טהורים ומלאי אור ותקווה, והוא עוצב בדגש על סיפור חדש: נס על־טבעי של פך השמן.

בעת החדשה, לקראת שיבת ציון ותקומת מדינת ישראל, החג עוצב מחדש כחג העצמאות המדגיש את גבורת המקבים, ונכתבו לו שירים ולחנים. עם קום המדינה עוצבו ימי החנוכה כחג ילדים צעיר ועליז. אבל הסיפור המלא של החנוכה עדיין לא סופר, וניכר שאפשר למנות בהקשר הזה שלוש "העלמות".

העלמת ההיבט הצבאי־לאומי

חכמי התלמוד העלימו את דמויותיהם הפרטיות של יהודה המקבי ואחיו. גם הדמויות בדור השני של החשמונאים הוצגו רק בתפקידן הכוהני, כגון יוחנן הורקנוס כוהן גדול, שתפקידו השלטוני כמלך ומצביא נעלם, והוא נזכר במשנה רק כ"יוחנן כוהן גדול". הדמויות הצבאיות נמחקו; כך קרה גם לגיבורי המרד הגדול עד חורבן הבית, וגם לבר־כוכבא.

הרעיון היה פשוט והולם לשעתו: בעיני חז"ל, דמות המופת שממנה יש לשאוב השראה אינה המורד הפועל בכוח צבאי נגד השלטון ומשיג הצלחות צבאיות־לאומיות, שהרי המרד הביא לחורבן היישוב בארץ ולגלות, והליכה בעקבותיו עלולה להמיט חורבן נוסף על הקהילה בגלות; דמות ההשראה היא מעתה רק החכם והלומד, והנס העל־טבעי. למעשה, רק בימי הביניים החלו היהודים להתוודע לסיפור המקבים.

הרמב"ם התבלט בחריגותו כשתיאר את עיקרו של חג החנוכה בחירות המדינית שהושגה על ידי ניצחון המקבים. וזו לשונו:

בְּבַיִת שֵׁנִי, כְּשֶׁמָּלְכוּ יָוָן, גָּזְרוּ גְּזֵרוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, וּבִטְּלוּ דָּתָם... וְנִכְנְסוּ לַהֵיכָל... וְטִמְּאוּ הַטְּהָרוֹת, וְצַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵיהֶם, וּלְחָצוּם לַחַץ גָּדוֹל, עַד שֶׁרִחֵם עֲלֵיהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְהוֹשִׁיעָם מִיָּדָם, וְגָבְרוּ בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי הַכֹּהֲנִים הַגְּדוֹלִים וַהֲרָגוּם, וְהוֹשִׁיעוּ יִשְׂרָאֵל מִיָּדָם, וְהֶעֱמִידוּ מֶלֶךְ מִן הַכֹּהֲנִים, וְחָזְרָה מַלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל יָתֵר עַל מָאתַיִם שָׁנִים, עַד הַחֻרְבָּן הַשֵּׁנִי (הלכות מגילה וחנוכה ג, א).

הרמב"ם, גדול אנשי ההלכה וההגות, מתאר את חנוכה כמועד שבו הושג יעד שיא: החזרת הריבונות המדינית. זוהי גאולה ארצית, המבליטה את חשיבות השלטון של עם ישראל בארץ ישראל בדרך הטבע, ולא רעיון מופשט של גאולת נפש במנותק מריבונות מדינית. התורה אינה עוסקת רק בחוויית הפרט, אלא נותנת מקום גדול לחוקה המדינית ולהנהגה הפוליטית. בעניין זה מתבלט הרמב"ם בין חכמי ישראל בימי הביניים. לא רק שהוא מאזכר לרוב את האידיאל הפוליטי־לאומי בימות המשיח, הוא גם רואה את התורה כחוקה מדינית, ומשה רבנו בעיניו הוא גם מחוקק ומנהיג פוליטי.

משמעותו המרכזית של ניצחון המקבים, בתפיסתו של הרמב"ם, היא הבאת מדינה עצמאית או אוטונומית, שעמדה על תילה במשך מאתיים שנה. בניסוח מודרני, חנוכה הוא יום העצמאות של מדינת ישראל השנייה. זהו הנס הגדול, וזה טעם החגיגה. נס פך השמן הוא משני לחלוטין במשנת הרמב"ם, שאף אינו משתמש לגביו בביטוי "נס". לדבריו, אירוע זה בא רק לקבוע את משך החג:

וּכְשֶׁגָּבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל אוֹיְבֵיהֶם וְאִבְּדוּם – בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים בְּחֹדֶשׁ כִּסְלֵו הָיָה, וְנִכְנְסוּ לַהֵיכָל וְלֹא מָצְאוּ שֶׁמֶן טָהוֹר אֶלָּא פַּךְ אֶחָד, וְלֹא הָיָה בּוֹ לְהַדְלִיק אֶלָּא יוֹם אֶחָד בִּלְבַד, וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ נֵרוֹת הַמַּעֲרָכָה שְׁמוֹנָה יָמִים, עַד שֶׁכָּתְשׁוּ זֵיתִים וְהוֹצִיאוּ שֶׁמֶן טָהוֹר.

בפעם הראשונה אנו שומעים על נס פך השמן בתלמוד הבבלי, שנכתב כ־700 שנה לאחר האירועים, ללא מקבילה במקורות חיצוניים. ספר מקבים־א, שנכתב בארץ ישראל עשרות שנים לאחר האירועים, מנמק את החגיגה בחנוכת המקדש וכלי המקדש, בהם המנורה, ובייחוד בחנוכת המזבח שנטמא והוקם מחדש (מק"א ד, לו-ס). בספר מקבים־ב שמונת ימי החנוכה נקשרים לשמונת ימי חג הסוכות, ומודגשות חנוכת האש במזבח והדלקת האש במזבח (מק"ב י, א-ו). יוסף בן מתתיהו, שמנמק אף הוא את החג בטיהור המקדש, קורא לחג "אורים" או "אורות", ומנסה כאמור לתת לו פשר בכך שהזכות לעבוד את ה' ניתנה לנו בלא שקיווינו לה (קדמוניות היהודים יב, 325), כלומר הוא לא הכיר את נס פך השמן, וכנראה גם לא את הדלקת הנרות. גם בכל הפיוטים הארצישראליים הקדומים אין זכר לנס פך השמן, וכידוע גם בנוסח "על הניסים" הוא אינו מצוי.

הדגשת הנס והעלמת הניצחון הצבאי היא תוצר של הגלות הארוכה, ולצערנו היא עדיין רווחת.

העלמת ההיבט הדתי־אמוני

ההדגשה של הרמב"ם בנוגע לתודעת החג מצאה הד בעת החדשה. התנועה הציונית העצימה פרק עלום והרואי זה בתולדות ישראל, וזיהתה במכבים דמויות חדשות־ישנות העשויות לעורר השראה לקראת כינון בית לאומי בארץ ישראל. עד לייסוד יום העצמאות, חג החנוכה היה לחג הבולט ביותר של התנועה הציונית, וחוברו לו שירים כמו: "שְׁמַע! בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה מַכַּבִּי מוֹשִׁיעַ וּפוֹדֶה / וּבְיָמֵינוּ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל יִתְאַחֵד, יָקוּם וְיִגָּאֵל".

אלא שהפעם, חלקים מן התנועה הציונית השמיטו את הצד הדתי־־אמוני של המכבים. בשיר שהפך פופולרי "אנו נושאים לפידים", שנכתב בשנות השלושים, יש התרסה עזה וקריאת תיגר כנגד הסיפור המסורתי: "נֵס לֹא קָרָה לָנוּ, פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ / בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם – וַיְּהִי אוֹר!". זו לא רק שלילת התפיסה הגלותית הממתינה לחסדי שמיים; זו הכחשה וסירוב להשגחת ה', והעלמה מכוונת של צד יסודי בסיפור האמיתי.

ואולם המקבים וחייליהם היו חדורי אמונה. המרד עצמו החל כאשר מתתיהו ואחיו הצהירו כי לא יעזבו את התורה והמצוות, ומתתיהו ציווה על בניו: "וְעַתָּה בָנִים קַנְּאוּ לַתּוֹרָה, וּתְנוּ נַפְשׁוֹתֵיכֶם עַל בְּרִית אֲבוֹתֵיכֶם" (מק"א ב, מט). ההירתמות למלחמה אקטיבית לא רק שאינה מנוגדת לתפיסה היהודית, אלא היא ביסודה ביטוי לתפיסה היהודית הלאומית והצבאית.

נוסח "על הניסים" המובא ברמב"ם מדגיש את הכרת הא־לוהים שבאה בעקבות הניצחון: "וְעָשִׂיתָ לְךָ שֵׁם גָּדוֹל בְּעוֹלָמֶךָ". וכדרכו של הרמב"ם, שתמצית המציאות ומהותה היא הכרת א־לוהים.

מסירות הנפש היהודית, והחירות המדינית שבאה בעקבות העצמאות, אפשרו לחירות הדתית לפרוח ולהתפתח בדרכים שהשפיעו על העם היהודי לנצח. בתקופה זו החלה התורה שבעל פה להתגבש ולהתפתח באופן משמעותי. החשמונאים הקימו מוסדות הלכתיים כמו הסנהדרין, שהיו אחראים על פסיקת הלכה והעברת המסורת. מוסדות אלו היו גורם מרכזי בשימור התורה שבעל פה ובהעברתה. התמורה הגדולה ביותר הייתה עלייתם של החכמים, חכמי התורה שבעל פה, שהטביעו את חותמם על חיי הדת והמעשה. בארץ ישראל החשמונאית, חכמים עיצבו מחדש את מכלול תחומי החיים האישיים והציבוריים – סדר היום, דרכי הלימוד, עבודת השם, הקדושה והטהרה, המשפט והמשטר.

זו גם התשובה לשאלה מדוע חוגגים את חג החנוכה גם לאחר חורבן מדינת ישראל השנייה: זרע התורה שבעל פה שנוצר בחסות הפריחה המדינית, המשיך לפרוח ולעשות פירות גם אחר החורבן. לעיתים אני מוצא את עצמי מהרהר האם בעשור השמיני לעצמאותנו יצרנו תורה גדולה שיכולה לעמוד חלילה בגלות נוספת (שלפי הרמב"ם מניעתה אינה מובטחת, והיא תלויה בנו).

תיקון דו־קוטבי של החג יהיה בשילוב החירות האמונית והחירות המדינית. זה לא רק הצורך בתיקון התפיסה של מגזרים שונים בעם, זו פשוט היצמדות לסיפור האמיתי.

העלמת חזון המקדש

וישנו היבט נוסף שעלינו לשחזר. הדלקת הנרות משקפת את השאיפה להדלקת הנרות במקדש ששחררו המקבים, אבל כיום נראה כי היא אינה קיימת בתודעה הרווחת. מיהו זה אשר מדליק חנוכייה וחושב באותם רגעים שזוהי רק תזכורת לשאיפה להדליק את המנורה במקדש?! שאלתי על כך רבים, ואין איש שם על לב. התזכורת הפכה למטרה בפני עצמה. המילה "חנוכייה" רווחה אצל יהודי ספרד, והוכנסה לשימוש על ידי חמדה בן־יהודה, אשתו של מחיה השפה העברית. המינוח המקורי היה מנורה, וחוששני לומר שהמעתק ממנורה לחנוכייה השכיח את מנורת המקדש.

הר הקודש איננו מושא ממשי של התודעה הדתית־גלותית עד ימינו, מלבד מס שפתי־תפילה, והוא זר ומנוכר לציבור היהודי בכללותו. סיבות רבות לדבר; הצד השווה בכולן, שכל עוד טיב המקום לא ברור ליהודים, טוב להם שאחרים שולטים בהר. לכולם נשמט הרעיון שמקום המקדש הריהו מוסד לאומי ואמוני. ירושלים, ובייחוד הר הבית, הם המכונים "צִיּוֹן" במקרא. לקשיים השונים של העלייה להר הבית יש מכנה משותף רחב עם קשיי ההתמודדות עם העלייה לארץ.

גם אם שינוי המציאות הוא מעל לכוחותינו בשל בעיות גיאופוליטיות, שינוי התודעה ויחסנו הנפשי הוא בכוחותינו. הגיע הזמן להכיר את המקום, את מהותו ואת השאיפות כלפיו, ולהבין כי זהו המוסד הלאומי הקשור בצדקת זכותנו על הארץ ובזהותנו. הדרך להכרה זו היא בלימוד העבר, בהבנת החזון על ידי חילוץ המהויות והפרדת הטפל מן העיקר, ובהתוועדות חווייתית ישירה עם המקום, מעבר למסכות ולהסתרת האמת. מתוך כך יבשילו הדברים ומימוש הקשר יבקע בזמנו לפי דרכו. או־אז יהיה עיצובו של המקדש לפי התורה ובהתאמה לדור. כשם שהבית הראשון שבנה שלמה המלך לא דמה למשכן במדבר שבנה משה רבנו, כך הבית השני שבנו עולי בבל והורדוס לא דמה לבית ראשון, ויופיו ועוצמתו הותאמו לדור, הגם שחסרו בו דברים שהיו בבית הראשון. מדוע נחשוב שהבית השלישי יהיה העתק דהוי של הבית השני?!

בתודעה ההיסטורית נקשר המקדש למלחמות וחורבן, ובתודעה העכשווית הוא מקור לסכסוך עז, ולהאשמות שווא המזינות שנאה ותסיסה דתית בקרב מיליוני מוסלמים. ואולם התפיסה המקראית רואה את מקום המקדש כמקום של שלום, כמרכז צדק לכל העמים, שממנו ימומש חזון האומות המאוחדות שלא יילחמו (ראו פסוקי זכריה בפתיחת הפטרת שבת חנוכה).

עיקרם של דברים אינו לדחוק את המציאות, אלא לא להישאר עם תודעה גלותית ולא להעלים את המנורה האמיתית. והדבר החשוב ביותר הוא היכרות עם המקום ועם תודעתו בעין מרעננת.

דוגמה לקיבוע המצב הגלותי נמצא בהדלקת הנרות. הלכה היא שאת החנוכייה יש להדליק בחוץ כלפי רשות הרבים כדי לפרסם את הנס, ואין להשתמש באור הנרות. הלכה נוספת היא שבזמן שיהודים נרדפים ("בשעת הסכנה"), ונר החנוכה מעיד שיושבי הבית יהודים הם, מותר להשאיר את החנוכייה דולקת בתוך הבית, אך במקרה זה יש להדליק נר נוסף, כדי שלא ישתמשו בנר החנוכה. זהו השַׁמָּשׁ. נמצא כי השמש שנוהגים להדליק היום אינו חלק מן החנוכייה, שהרי מדליקים אותו רק בשעת הסכנה, כשהחנוכייה בתוך הבית. ואולם היום מן ההרגל הגלותי רבים נוהגים להדליקו. אני מדליק אותו ומדגיש לסובבים שיש בכך זיכרון לשנאה האנטישמית שבכל הדורות.

העלמת מרכיבי החג דומה למפת אוצרות משפחתית שנחתכה לחתיכות ופוזרה בין התפוצות. חלק שימר שליש אחד מן המפה, חלק שימר שליש מפה נוסף, ושליש נשאר רק כזיכרון. חנוכה מחייב אותנו לחבר את החלקים הללו, ולראות את החנוכייה בבית לא כנר אקראי אלא כניצוץ זיכרון חי למגדלור הלאומי והאמוני שהיה ויהיה במרכז עולמנו.

הרב ד"ר יוחאי מקבילי הוא מהדיר כתבי הרמב"ם במסגרת "מפעל משנה תורה", ומחבר סדרת "שירה חדשה" על מעגל השנה