מיד כשראיתי את תמונות שרי הממשלה העונדים על דש בגדם סיכה בדמות חבל תלייה המזכירה את סיכת החטופים, דמיינתי איך היה מגיב מורי ורבי הרב ליכטנשטיין זצ"ל. יכולתי לראות את המבט שלו, התמה, המזועזע. יכולתי לשמוע את הקול שלו, העולה מתון־מתון לטונים רועמים. כשנחשפתי לעוד ועוד תגובות שמצדדות במעשה, או לפחות סובלות אותו, התקשרתי גם לאבא שלי, לוודא: נכון שהרב ליכטנשטיין היה נחרד?

לפי תיאוריה שאיני זוכר היכן שמעתי, לכל הורה או זוג יש "ערכי ליבה" שהם מצליחים להנחיל לילדיהם. יש להם עוד המון ערכים. את כולם הם מנסים להעביר לדור הבא. הם רוצים להעניק לילדים שלהם אינספור דעות פוליטיות ואמונות דתיות ועמדות מוסריות. אבל רק שלושה יעברו. אלו שהם באמת ערכי ליבה.

הנקודה היא שזה לא עניין של הצהרה או החלטה. לפעמים אתה ממש רוצה להעביר ערך אחד אבל בפועל מעביר במקומו ערך אחר. אתה לא תמיד בוחר את ערכי הליבה שלך. קורה שהם בוחרים אותך. לכן יכול להיות שתחנך את הילדים שלך חיים שלמים לתורה ולמצוות אבל הערך שהם יספגו ממך יהיה דווקא ערך הציונות או המשפחתיות. כי זה הערך שזרם ממך גם בלי מילים. הוא הורגש בכל תנועה שלך. בהרגלים שהשקעת בהם משאבים, בהתנהגויות שסלדת מהן.

נסו פעם לבדוק את התיאוריה. נצלו את אחד מלילות שבת הארוכים לדון בערכי הליבה שגדלתם לתוכם, ומהם ערכי הליבה בתא המשפחתי שאתם חיים בו. תראו שהתיאוריה באמת עובדת. או לפחות תעבירו יחד ליל שבת ארוך בכיף.

זה התחבר לי להבחנה אחרת, ששמעתי בשם נעה מנדלבאום, בין ערכים שגוף מסוים מצהיר עליהם ובין אלו שמוטמעים בדי־אן־איי שלו. הנקודה היא שדנ"א של ארגון או של מוסד הוא תכונה שנמצאת בכל תא ותא בגוף, בדיוק כמו סליל הדנ"א הביולוגי. אם בדנ"א של ארגון נמצא ערך החירות, נאתר אותו לא רק במסמכי חזון ובסיסמאות, אלא בנימת הפנייה של בכירים אל זוטרים, באופי ישיבות ההנהלה ובצורת ההגשה של ארוחת הצהריים. זה יקרה אפילו בלי לחשוב. בצורה אורגנית, כמעט בלתי נשלטת. אחרת הוא לא חלק מהדנ"א. שתי התיאוריות התחברו לי כמובן כי אחד המאפיינים של דנ"א הוא שבניגוד להצהרות - הוא תורשתי.

הגמרא מספרת שדוד ביקש לפייס את הגבעונים על פגיעה קשה שפגע בהם שאול המלך. דוד הציע לגבעונים פיצוי של כסף וזהב, מה שרק ירצו. אבל הגבעונים סירבו: "אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו... יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה'". את החשבון שלהם עם בית שאול הם ניאותו לסגור רק תמורת דמים. יתר על כן, הם התעקשו שבני שאול יתנוססו על חבל התלייה. זה היה ממש חשוב להם, העניין עם התלייה. ודוד המלך ראה ואמר: יכול להיות שהם צודקים. לכן אני הולך לתת להם מה שהם מבקשים. אבל אני לא מוכן שהחבורה הזאת תהיה חלק מהעם שלי. כי יש שלושה סימנים באומה הזו, שלושה ערכי ליבה: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. ורק מי שיש בו שלושת הסימנים הללו ראוי להידבק באומה שלי. אחרת אני לא מוכן שייטמעו בדנ"א שלנו.

איני יודע מהי העמדה היהודית הנכונה בסוגיה של עונש מוות. האפשרות עצמה אינה מופרכת. דמים רבים שפכתי ארצה במלחמה הזו, הצודקת מאין כמותה, ואיני נרתע מן האפשרות העקרונית לקפד את חייהם של עוד כמה רוצחים מתועבים. אבל השאלה אם מדינת ישראל תהרוג כמה מחבלים ארורים משנית לשאלה כיצד זה יקרה. איזה מקום יתפוס חבל התלייה בעולם התרבותי שלנו? האם נדמה לאחותנו החורגת הנוצרית, הסוגדת לסמל הצליבה? לאילו גילויים נוספים של טעם רע נתרגל? מהן האמיתות המובנות מאליהן שיגדירו את מסגרת הדיון הציבורי? אבי מורי אישר לי כמובן שהרב ליכטנשטיין היה מזדעזע. אבל איך ננחיל את ערכי הליבה לילדינו, שלא זכו לראות את תמונתו?