בראשית המאה ה־20, רגע לפני שהמדע השתכנע שסוף־סוף פענח את חוקי היקום, נערך ניסוי שהמשיך לכרסם בביטחון הזה יותר ממאה שנה. בגרסתו הקוונטית של ניסוי "הסדק הכפול" הציבו החוקרים מקור שפלט אלקטרונים בודדים לעבר מחיצה ובה שני סדקים צרים, ומאחוריה מסך שתיעד את מקום פגיעתו של כל אלקטרון. כאשר נפתח סדק אחד בלבד, התרכזו האלקטרונים מול הפתח ויצרו פס בהיר וצפוי. אבל כאשר נפתחו שני הסדקים גם יחד קרה דבר מפתיע: במקום פסים נוצרה על המסך תבנית גלית (דפוס התאבכות).

ההפתעה העמיקה כאשר החוקרים ניסו לברר דרך איזה סדק עבר כל אלקטרון. הם הציבו גלאי סמוך לאחד הסדקים ודפוס ההתאבכות נעלם. במקומו הופיעה ההתפלגות המוכרת של פסים נטולי גלים. ברגע שהמערכת הקוונטית נגעה בעולם שמודד אותה, התוצאות השתנו. כאילו היקום שואל "מי יודע עליי" ולפי זה הוא מחליט כיצד להתנהג.

את הגילוי המטריד הזה לקח שרדינגר צעד קדימה אל ניסוי מחשבתי שנועד לערער על המסקנות. הוא דמיין חתול סגור בקופסה יחד עם מנגנון שמחובר לדעיכת אטום רדיואקטיבי. אם האטום מתפרק, החתול מת; אם לא, הוא נשאר בחיים. שרדינגר ראה בכך אבסורד. חתול מבחינתו אינו יכול להתקיים בסופרפוזיציה. הוא קיווה שהפער הבלתי נסבל הזה יחשוף את גבולותיה של הפרשנות. אלא שדווקא האבסורד נשאר איתנו. לא משום שחתולים הם קוונטיים, אלא משום שהשאלה מתי ואיך מתרחש המעבר מאפשרות למציאות נותרה פתוחה.

בחלוף השנים התגבשו שתי תפיסות שונות. האחת גורסת שכל אינטראקציה פיזיקלית עם הסביבה (באמצעות גלאי או כלי מדידה למשל) מספיקה כדי לייצב מציאות אחת מתוך ריבוי האפשרויות. האחרת טוענת שהאינטראקציה לבדה אינה מספקת. לפיה נדרשת גם הכרה, והתצפית אינה רק מדידה טכנית אלא רגע תודעתי שבו המציאות קורסת לאחת מן האפשרויות.

המתח בין מה שקורה בפועל לבין מה שאנחנו מצפים שיקרה אינו ייחודי לפיזיקה. בשנות ה־60 הראו החוקרים רוזנטל וג’ייקובסון שכאשר מורים מאמינים שתלמידים מסוימים הם בעלי פוטנציאל לימודי גבוה, גם אם הם נבחרו באופן אקראי לחלוטין, התנהגותם משתנה ויחד איתה משתנים גם הישגי התלמידים. היינו שהמערכת האנושית מגיבה לציפייה. המהלך הזה זכה לכינוי "אפקט פיגמליון" שהוא בבחינת המושג "נבואה המגשימה את עצמה". ובכל זאת, משהו בשאלה נותר תלוי באוויר: עד כמה עצם הידיעה ועצם האופן שבו אנחנו מתבוננים, מצפים ומפרשים מעצב את מה שמתאפשר להיות.

גם ללא המדע, רבים מאיתנו חשים לעיתים כיצד האינטראקציה משתנה בהתאם לתפיסה שאנחנו אוחזים לגביה. אז האם המחשבות שאנחנו רוקמים דומות לגלאי בניסוי הסדק הכפול? האם הדרך שבה אנחנו מתבוננים משנה את מרחב האפשרויות שבתוכו מתרחשת האינטראקציה?

זו לא מטפיזיקה מעורפלת. זו חוויה יומיומית שכמעט כל מנהל, הורה או מטפל מכיר: איך מי שמאמינים בו פתאום פורח, איך ילד שמתויג כ"קשה" הופך להיות בדיוק כזה. משהו בתפיסה שלנו מכתיב את השפה הגופנית הבלתי מודעת, את ההחלטות הזעירות ואת הטון, והצד השני קולט את האיתותים בחושיו החדים ומגיב בהתאם.

חנוכה הוא הזדמנות להתבונן באזורים שאנו בוחרים להאיר דרך עצם הקיום. כשהטבע מכבה את אורו והימים מתקצרים האנושות מדליקה להבות. חנוכה של היהודים, חג המולד של הנוצרים, הדיוואלי של ההודים, ליל הילדא הפרסי - נדמה שבתרבויות רבות הבינו שאור אינו רק פוטונים אלא נוכחות, מיקוד של תשומת לב, הכרה שמעניקה ממשות.

האם ייתכן למשל שההזדמנות לנס פך השמן נפתחה כשהחשמונאים התבוננו באפשרות שהאור יימשך? האם אפשרי שההנהגה שלפיה אסור להשתמש בנרות באה להזכיר לנו את כוחם של מראה העיניים ושל ההכרה? אולי זו ההזדמנות לשאול את עצמנו לאן אנחנו מפנים את המבט ובמה אנו בוחרים להתמקד; באיזו סופרפוזיציה של אפשרויות אנו רואים את בני משפחתנו, עמיתינו וילדינו ואיזו מציאות מתממשת בגלל המבט שלנו. אם היקום באמת ממתין לעין שתציץ כדי להחליט לאן לפנות, אם המציאות כן נקבעת ברגע של התבוננות - שערו בנפשכם מה יכול לעשות הכוח הזה, כשהחושך מקיף מכל עבר ואפילו להבה קטנה ובודדה יכולה להאיר את המרחב.איור: מורן ברק

rachelm@makorrishon.co.il