הסיפור שתכף אכתוב קרה לנו לפני שבועיים וכבר באותו הרגע הייתי בטוח שאכתוב עליו כאן. כי הוא הצליח להסעיר אותי ולטרוד את מנוחתי, ואחר כך נסחפתי איתו בכל מיני מחשבות - שאלה בגדול סימנים מצוינים שהובילו אותי לפתוח את הקבוצה שיש לי עם עצמי בווטסאפ ולכתוב לתוכה נקודות כאלה, שאחר כך ארחיב בטור. זה באמת מה שעשיתי. אבל אז, כשניגשתי בשבוע שעבר לכתוב את הטור והתכוננתי להעלות על הכתב את הסיפור שקרה לנו ואת המחשבות שלי בעקבותיו, גיליתי שאני פשוט לא מצליח. משהו בחוויה עדיין לא עובד אצלי מספיק וממילא גם היכולת שלי לכתוב אותו לקתה בחסר. אמרתי לעצמי שאתן לזה צ'אנס בשבוע הבא. כי ממד הזמן לא ממש משנה לסיפור וכן חשוב לי לספר אותו ולשתף מה שהרגשתי בעקבותיו. אז הנה, אני מנסה שוב.

בסוף השבוע שעבר נסענו עם הילדים לצפון. המדרשה שבה שולי מלמדת ארגנה שבת בעיר העתיקה בצפת והזמינה אותנו להשתתף. אומנם אנחנו לא ממש משפחה כזו של טיולים ומסעות ומזוודות וקטיף דובדבנים, אבל חשבנו שיהיה דווקא נחמד לגוון קצת את השגרה העירונית שלנו. אפילו החלטנו להאריך קצת את הסופ"ש ונסענו לצפון כבר ביום חמישי, כי אם כבר אז כבר. לקחנו חדר בקיבוץ גינוסר ובלילה ישבנו במרפסת והסתכלנו על הכינרת. הירח המלא הטיל עליה את אלומת האור המרגשת שלו שהסיחה את הדעת מהאורות העמומים של טבריה הסמוכה. איזו עיר דיכאון זו טבריה, איזו עיר מפוספסת ונטושה ועצובה. זה פשוט לא ייאמן.

ביום שישי אחרי ארוחת הבוקר, נרשמנו לסיור באוטובוס הצהוב והפתוח של הקיבוץ. כשהגענו, גילינו שזה רק אנחנו, עוד זוג עם ילד ומוישה הנהג, שהוא גם מורה דרך, וגם חבר קיבוץ וגם איש מאיר פנים, ידען וחייכן. ואז, רגע לפני שיצאנו לדרך, מוישה פתח בהסבר קצר לקראת הסיור וככה, תוך כדי ההסבר הוא אמר שבמסכת ברכות כתוב שפירות בקעת גינוסר הם הפירות ה... אבל עוד לפני שמוישה השלים את המשפט מהגמרא, האישה הנוספת שהייתה איתנו עם בן זוגה והילד נזעקה בקול: "לא לא לא, לא לא לא! (ככה, שש פעמים) תעשה לי טובה אדוני! אני מבקשת! הכול! אבל הכול! חוץ מדברים שקשורים לדת בבקשה!" והיא אמרה את זה ממש בנחרצות ובגרון ניחר. ומוישה המנומס, שבינינו, לא היה חשוד כלל וכלל בדתיות כלשהי, כל שכן שלא בהדתה, הסתכל עליה ואמר, "גברת, את יכולה להירגע, אני בסך הכול באתי לומר שבגמרא כתוב שהפירות של גינוסר הם מתוקים במיוחד, זה בכלל לא קשור לדת ולדתיים, זה המקורות שלנו", אבל הגברת לא נחה דעתה והיא באה לומר עוד משהו אבל מוישה לא ממש זרם איתה והמשיך בהסבר המעניין שלו, ואז התניע את האוטובוס הצהוב ויצא לדרך באיטיות.

אחרי התקרית המשונה הסיור המשיך להתנהל כרגיל. מוישה לקח אותנו למטעי הבננות של הקיבוץ, ואחר כך לרפת המשוכללת, והראה לנו טלאים שנולדו ממש לפני כמה שעות. עקיבא ועלמה הסתכלו על הכול במבט עירוני מדי וסקרן מאוד. אבל אני, המחשבות שלי היו נתונות למה שצעקה קודם הגברת. אני לא ממש יודע למה זה תפס אותי. בואו נגיד ששמעתי בחיי אינספור התבטאויות אנטי־דתיות למיניהן, בכל מיני מרחבים, חלקן אפילו נאמרו לי באופן אישי. חוץ מזה, לא אחת השתתפתי בכל מיני קבוצות כאלה ובמעגלי שיח של חרדים וחילונים, ואני בכלל לא טיפוס שמתרגש או מזדעזע מכל אמירה שנזרקת לאוויר. להפך. מתישהו אפילו הרגשתי שאני מתקהה. שהדברים האלה כבר עוברים לידי. ובכל זאת. הפעם זה היה אחרת. כן, אני יודע שהכול רעיל עכשיו. אני יודע שלכולם יש מטען על כולם. אני יודע שמתחת לשיח ה"אחדות" רוחשת לבה בוערת של פחד ותיעוב ותחושת נגזלות, מכל עברי החברה הישראלית. ולמרות זאת, תמיד הייתי משוכנע שבארבע עיניים, שבמפגשים כאלה שקורים ב"רשות הרבים" הישראלית - הכול מסתדר. חשבתי שכשאנשים עומדים יחד בתחנת האוטובוס, בתור למאפייה או מצטופפים בהופעה של אביתר בנאי - כל הדעות הקדומות נעלמות. חשבתי שכשאנשים נוסעים במונית ומשוחחים עם הנהג או מזמינים טכנאי הסקות הביתה או פוגשים מתנדב של "ידידים" בגשם שוטף באמצע הכביש - כל המטענים הזהותיים מתנטרלים מעצמם. הייתי בטוח שקיים הבדל גדול בין חיי היומיום לבין מעגלי שיח באשר הם. חשבתי שברגע שישראלים - רחוקים ככל שיהיו - נקלעים יחד לסיור ברפתות של גינוסר וקוטפים בננות צהובות ושמנמנות מאותו שיח - אף אחד לא ירגיש צורך להנכיח קונפליקט. אז חשבתי. נו, נו. כנראה השבר הגדול שלי באותו הרגע היה לגלות שאולי התבדיתי. והלוואי שלא.