לאורך השנים שבהן אני עוסק בגיור במסגרת ההלכה, כאשר מאות נשים וגברים באו בשערי עם ישראל, למדתי דבר אחד ברור: הרוב המוחלט של האנשים שמבקשים להצטרף לעם היהודי על פי ההלכה אינם עושים זאת מתוך אינטרס או נוחות. הם מגיעים מתוך בחירה עמוקה, מתוך רצון כן להיות חלק מעם ישראל, ומתוך מחויבות אמיתית למסע שהם עומדים לעבור. רבים מהם מגיעים אליי לאחר שכבר חוו דחייה, חוסר אמון, ולעיתים גם יחס מבזה מצד מערכות שהיו אמורות לקבל אותם וללוותם באהבה.
כשאני פוגש את הכאב הזה, אינני חושב על פוליטיקה או על מחלוקות בין רבנים. אני חושב על הפסוק הפשוט בתורה: "וגר לא תונה ולא תלחצנו". לפי חז"ל, התורה הזהירה על כך שלושים ושש פעמים - מספר חריג כמעט בכל קנה מידה. התורה יודעת שהגר פגיע וחשוף, ושהטלת ספק בזהותו עלולה לפגוע בו עמוקות. משום כך, אונאת הגר אינה פרט צדדי בהלכה, אלא יסוד הלכתי ומוסרי שמחייב אותנו כחברה וכקהילה.
מתוך המקום הזה צפיתי בשבוע שעבר בהתפתחויות סביב הצעת החוק של חבר הכנסת אבי מעוז לשינוי רישום היהדות במשרד הפנים. ההצבעה על ההצעה, שעד כה לא קיבלה תמיכה בכנסת, נדחתה מאחר שמעוז מבקש לגייס לה תמיכה רחבה - אך אסור שהקואליציה תתמוך במהלך כזה.
הכי מעניין
סגן השר אבי מעוז | צילום: יונתן זינדל/פלאש 90
הצעת החוק משקפת תרבות של חשדנות מתרחבת כלפי יהודים וגרים, ומתוך כך גם ניסיון לבצר את המונופול של הרבנות הראשית על הגדרת היהדות לצורך הרישום הממלכתי. לפי ההצעה, רק גיורים שנעשו ברבנות או בבתי הדין לגיור המוכרים על-ידי הרבנות יוכרו לצורך רישום יהדות במשרד הפנים. המשמעות היא שלילת הכרה ממלכתית מגיורים אחרים, גם כאשר נעשו כהלכה, ויצירת היררכיה שמערערת את מעמדו של הגר.
הטענה כי רק גוף ממלכתי אחד רשאי להחזיק במונופול על ענייני הגיור איננה מעוגנת במסורת ההלכתית. להפך. כפי שכתב הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ״ל, בכל ההיסטוריה היהודית לא היה בית דין בעל סמכות-על בענייני גיור. כל בית דין של שלושה תלמידי חכמים היה מוסמך לגייר, וגיור שנעשה כהלכה לא היה נתון לפסילה בידי בית דין אחר. מי שביקש להתגייר פנה לרב שהוא העריך שיקבל אותו, ואם לא התקבל – יכול היה לפנות לרב אחר.
עוד כתבות בנושא
העיקרון הזה איננו נחלת העבר בלבד. גם כיום פועלים בישראל ובחו״ל בתי דין אורתודוקסיים המלווים גרים בתהליך הלכתי, ובהם בתי הדין של ״גיור כהלכה״, שבהם מגיירים רבנים מובילים, ביניהם ראשי ישיבות ורבנים ערים, כדוגמת הרב דוד סתיו, הרב רא"ם הכהן, הרב יעקב מדן וכן בתי דין נוספים - גם מהעולם החרדי. אין כאן אנרכיה הלכתית, אלא המשך ישיר של המסורת ההלכתית לדורותיה. שלילת ההכרה מגיורים כאלה איננה הידור הלכתי, אלא עבירה על איסור תורה חמור.
המציאות הזו איננה תיאורטית. לא פעם אני פוגש גרים שמוטל ספק בזהותם, גם כאשר התגיירו כדין. כך למשל אישה שביקשה להירשם לנישואין, וגילתה כי הרבנות מפקפקת ביהדותה - אף שאִמה התגיירה ברבנות עצמה, בפני אחד מגדולי הרבנים בדורו, לפני יותר משלושים שנה. ברגע אחד, מסע חיים שלם הועמד תחת ספק, ללא סיבה מוצדקת הלכתית.
עוד כתבות בנושא
מניסיוני, רוב מוחלט של הגרים שאני פוגש הם אנשים ישרים, מסורים, ויהודים טובים. הם אינם מחפשים קיצורי דרך - הם מחפשים דלת. והדלת הזו, הדלת שלנו, חייבת להיות פתוחה. אם נמשיך לבנות מערכת שמתחילה מחשד ולא מאמון, נפגע לא רק בגרים אלא בעצמנו.
מדינה יהודית נשענת על ערכים יהודיים. וערך ראשון במעלה הוא לקבל את הבא בשערינו בלי להכאיב לו, בלי לבייש אותו, ובלב פתוח.
הרב קלמן (צ'אק) דוידסון, ראש תחום הלכה בארגון "חופות", ומומחה לגיור מעל לעשור