אף אחד לא מכין אותך לרגע שבו, בעיצומה של שבת שלווה, הבת שלך וחברותיה יבחינו בספר שמונח על השולחן ויפצחו בריקוד אינדיאני עתיק. זה קרה כאשר הן הבחינו ב"מלכוד 67" של מיכה גודמן. "שש־שבעעע!", הן צרחו בהיסטריה, והידיים נפרשו והתנדנדו מעלה־מטה כמו מאזניים שאיבדו את המשקל. לקח לי הרבה מאוד זמן להבין מה ראו עיניי, כי הן כמובן לא רצו להסביר. אבל ככל שהצלחתי ללקט מפיסות מידע מרושלות ברשת, נראה ששוב נפלתי קורבן לטרנד ויראלי שיצא משליטה.

זה קורה בכל מקום. ילדים חמושים במצלמות ממתינים בדריכות לרגע שהמוכר מעבר לדלפק המזון המהיר יכריז במיקרופון על הזמנה 67, וברגע שזה קורה כולם על הרגליים. בדיליי קצר האתגר הזה הגיע גם לישראל. לא משנה אם בתחזית מזג האוויר הטמפרטורה נעה בין 6 ל־7 מעלות או אם התוצאה על הלוח בשיעור מתמטיקה היא 67, בכל פעם הילדים יוצאים משליטה.

דור האלפא יצר שפה שכל מטרתה להיות לא מובנת. זה לא סלנג חדש שנלמד ונרגיש מעודכנים, לא קוד שאפשר לפצח עם מעט מאמץ, אלא שפה שכל כוחה בכך שהיא גורמת לנו להרגיש שנשארנו בחוץ. למה הם עושים את זה? אפשר רק להעלות השערה פראית. במשך שנים סיפרנו להם שהכול נזיל. שזהות מגדרית היא רצף, שזהות דתית היא רצף, שאין אמת אחת ושלא חייבים להידחף לתוך קופסאות או תוויות. אבל באותה הנשימה שלחנו אותם למערכת שבנויה על ההפך הגמור.

הרשתות החברתיות לא מבינות נזילות, הן מבינות תגיות. אינסטגרם מקטלג אותם לפי תחומי עניין מוגדרים, טיקטוק בונה עליהם פרופיל מדויק. בעולם שלהם, מי שלא נכנס למשבצת ברורה - האלגוריתם פשוט לא מציג אותו. בראנו להם שני עולמות שרצים במקביל ולא מדברים זה עם זה. עולם אחד אומר "היו גמישים" והאחר דורש "עמדו איתן". עולם אחד אומר "אל תיכנסו לקופסאות" והאחר שואל "באיזו קופסה אתם?". עולם אחד מטיף לנזילות והאחר מעניש על אי־החלטיות. והילדים שלנו תקועים בין שני העולמות, מנסים להבין איך להתנהל בתוכם. לא פלא שהם מתנדנדים, פלא שהם עוד עומדים על הרגליים.

"שש־שבע" הוא דרכון שבטי שהומצא בעולם פרדוקסלי: עולם שבו פוליטיקת הזהויות מתחזקת ודורשת הגדרות חדות, אבל שואבת את כוחה והצדקתה דווקא מרעיונות של נזילות, פלורליזם וחופש הבחירה. דת, לאום, מגדר - כל אלה הופכים לזהויות שצריך להכריז עליהן בקול רם בשם החירות לבחור.

הילדים שלנו מסתכלים על הסתירה הזו ויוצרים משהו אחר לגמרי: קהילה שהגדרתה היא העובדה שאי אפשר להגדיר אותה. לא צריך להיות דתי, לא צריך להאמין בשום אידיאולוגיה, לא צריך להצהיר על שום זהות, לא צריך אפילו לדבר את אותה שפה. פשוט צועקים "שש־שבע" ומיד אתה שייך.

ויש פה עניין נוסף. הילדים האלה מסתכלים על העולם שהמכנים המשותפים האלה יצרו - המלחמות, הקיטוב, השנאה ההדדית, הוודאויות המוחלטות שהובילו לזוועות - ואומרים: לא תודה. אנחנו מעדיפים משהו יותר תנועתי. משהו שלא דורש מאיתנו להכריע ומאפשר לנו לחיות בתוך הקונפליקט.

כשהפסיכולוגית מרשה לינהאן פיתחה את הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי (DBT), היא טענה שהיכולת לקיים שתי אמיתות סותרות בו־זמנית היא בעצם מפתח לבריאות הנפש. התפיסה פורצת הדרך שלה הביאה למטופליה את רעיון החשיבה הדיאלקטית, שמאפשר להחזיק שני רעיונות סותרים באותו הזמן. לינהאן הראתה שאנשים עם הפרעת אישיות גבולית נוטים לראות את העולם בשחור־לבן וסובלים דווקא מחוסר היכולת לחיות בתוך הקוטביות. הטיפול מלמד אותם לקבל את הפרדוקסים שלהם במקום לדרוש הכרעה.

שש־שבע הוא הטיפול הדיאלקטי שדור האלפא המציא לעצמו, האמירה הכי טעונה והכי משמעותית שלהם בתקופה האחרונה. הרציף 9 ושלושה רבעים, שממנו אפשר לגלות עולמות מופלאים. בעולם שמתנהג כמו תיאטרון אבסורד ומטיף להסלמה מתוך חשיבת קיצון, הדרך הבטוחה היחידה שיש להם היא לשהות בתוך הריחוף, בין שני הקטבים, ולא להכריע. אז בפעם הבאה שהילדים שלכם יצעקו "שש־שבע" ויעשו תנועה מוזרה של מאזניים, תזכרו שהם לא אלה שיצאו מאיזון, הם אלה שמחפשים אותו.

rachelm@makorrishon.co.il